הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

סמל: מורשת אבי רן תלווה לעד את חיפה

עילוי שרומם את חיפה מהבוץ לפסגה, כזה שפיאר את המדים הירוקים בכל משחק שלבש אותם. 30 שנה למותו הטראגי של אבי רן ז"ל והנצחתו תישאר לעד המחויבות של כולנו

תמיר אלחיאני
תמיר אלחיאני  11.07.17 - 14:40

תגיות: אבי רן

תחילת כתבה

צילום התמונה הראשית באדיבות מכבי חיפה

בשנים שבהן אבי רן ז״ל כיכב במכבי חיפה, הייתי צעיר מדי מכדי לזכור משהו. גם ביום הארור שבו נהרג, כך שהחוויות שקשורות בשוער האגדי והנצחי קשורות, מבחינתי האישית, כמובן, בעיקר לקטעי עיתון וארכיון ולהשלמות יוטיוב כאלו ואחרות. מקסימום לדמיון כזה או אחר של איך נראים רגעיו הגדולים ביותר.

עבורנו, ילידי שנות ה-80, אבי רן ז״ל הוא אידאה, דמות מיתית, סוג של פרומתיאוס שנחת לכמה רגעים לתת לנו את מנחת האש הירוקה, לספק הצגת תכלית ומופת לשוערות ולרומם מועדון ירוק מהכרמל מבינוניות ובוץ לפסגת הכדורגל הישראלי. אבל אין לנו באמת חוויה אישית ובלתי אמצעית שקשורה אליו (אלא אם מדובר באנשים בעלי זיכרון חד כתער שפקדו מגרשי כדורגל כבר בגיל הרך).

זה כשלעצמו לא מפריע לנו לכבד ולפעול להנצחת זכרו כאגדה ירוקה, כמובן, אבל משהו בדמות של אבי רן תמיד יישאר גדול מהחיים, מרוחק ובלתי מושג בעבורנו, כמעט בלתי אנושי.

אם לומר את האמת, בכל פעם שאני חושב על אבי רן, מיד לאחר שאני יוצא ממבוך הזיכרונות הלא קיימים, אני מגיע תמיד לאותו המקום. למי שנשאר כאן, כמו סיזיפוס, לגלגל בכל יום סלע עצום של צער, כאב ואבל אל עבר סוף היום, רק כדי לגלגל אותו בחזרה לכיוון יום המחרת. מעתה ועד עולם. האבא.

נדמה שעם השנים, נותרה למשה רן רק משימה אחת בעולם: להנציח את זכרו של בנו בכל אופן ודרך אפשרית, ויהי מה. כל מה שהיה לפני כן, סך חוויותיו, תכונותיו ורצונותיו, הכל כאילו קפא באותו יום, או אפילו נמחק, מפנה מקום למפעל הנצחה של איש אחד, לים של דמעות. ובכל פעם שאני חושב על אבי רן, אני חושב בעצם על מי שנותר אחריו.

אני חושב על אב שמגדל את בנו, מטפח, מחנך ומשקה אותו, תומך בו וברצונותיו, משקיע בו ממיטב שנותיו, מרצו ואהבתו. זוכה לראות את בנו פורח ומגיע לשיא תפארתו, מפוצץ את לבו בגאווה. ואני חושב על רגע אחד של החלטה אומללה של אותו בן, שהופך את חייו של אותו אב לריקים מתוכן אמיתי. לצל של מה שהיה, ומה שיכול היה להיות. יחד עם הילדים שלנו, גם אנחנו נולדים כאבות (או כאימהות).

כחלק מהאינסטינקט האבהי שפתאום מתעורר, ניטע בלב כולנו, גם הרגועים והשקולים ביותר, נטע קטן של פחד מצמית. פחד מהגרוע מכל. ובאמת שאין דבר גרוע יותר אפילו מלחשוב או לדמיין שמשהו, או מישהו, יזיק לילד שלך. אף אבא לא צריך לקבור את הבן שלו.

זה עיוות מרושע של הטבע, רצח כפול שלוקח אל הקבר גם את נשמתם של הנשארים. כשהם נולדים, הם נותנים לנו מהות, תחושת שליחות, משהו שלא היה שם לפני כן. וכשהם הולכים, הם עוקרים ולוקחים איתם את אותה תחושת השליחות, ואת המשמעות והמהות של החיים שלנו. ונשאר רק זיכרון.

משהו באיש הזה, בצער שתמיד נסוך על הפנים שלו, בנחישות שבה הוא ממשיך (לעיתים גם בצורה לא קלה לעיכול) את המשימה שלו, גורם לי להבין כמה שחשוב לנו, ירוקים, אחים, אבות, אימהות, בנים, לשמר ולהנציח את אותו זיכרון. להזכיר את הזכות והכבוד שנפלו בחלקנו על שוער ברמה עולמית שפיאר את המדים הירוקים בכמעט כל משחק בהם לבש אותם. להמשיך להדליק את האש ולהנחיל בשם ובסיפור גם לדורות הבאים את האגדה, בשבילו, בשביל מי שהותיר אחריו מדמם ומתגעגע, בשבילנו.

אפשר רק לקוות שבעולם אחר, באיזה יקום מקביל קצת יותר טוב מזה שלנו, אבי רן ויתר באותו בוקר שבת על הרעיון לעלות על אופנוע ים. אולי בזמן ובמציאות אחרת, זכינו כולנו לעוד כמה שנים של עדנה, אולי אפילו איזו עונת פרישה מרגשת והירואית בירוק, וסיבוב חנוכת בית מרגש באצטדיון חדש. איצטדיון אבי רן. ממש כמו זה שכאן.