הימים הם ימי הצ'צ'נים. במשך ימים ארוכים היה בית וגן כמו שדה קרב. הצתות, קללות, מחאות, תגרות, איומים וחשש אמתי לפגיעה באחד השחקנים המוסלמים שהחתים ארקדי גאידמק בבית"ר. בחזית, מול האש של חברי הלה פמיליה, ניצבו יו"ר הקבוצה דאז, איציק קורנפיין, והקפטן, אריאל הרוש. מתוקף תפקידם וחובתם, הם ניסו לתת לשחקני הרכש גב, התבטאו בתקשורת כנגד התנהגות האוהדים ושילמו על זה מחיר יקר.
שאר הגורמים במועדון מילאו פיהם מים. נאלמו ובעיקר נעלמו. הם ראו מה קרה לשוער שלהם, אז הם לא רצו לצאת נגד האוהדים. מנגד, הם לא רצו לצאת נגד מנהלי המועדון אז הם לא חיבקו את הקהל. ובמילים אחרות, הם בחרו לשבת על הגדר. למעט אחד. "בלעדיכם זה לא אותו דבר", פירסם אופיר קריאף פוסט אחרי עוד מחאת אוהדים ובן רגע הפך לאליל של השרופים. סמל, קפטן, משיח.
עברו הימים, הצ'צ'נים הפכו להיסטוריה רחוקה, גאידמק התאדה כלא היה, המשיח התימני הגיע לבית וגן וקריאף, שהיה כאמור הסמל של יושבי היציע המזרחי, מצא את עצמו במשא ומתן חסר סיכוי מול הבעלים. מגעים שבסיומם הוא עזב את המועדון, עבר לחיפה, אבל חשוב מכך: סומן אצל חלק מהאוהדים בבירה כשחקן הבית הבית"רי שהעדיף את הכסף הגדול של יענקל'ה שחר.
מכאן הדרך לעריפת ראשו של הסמל בידי חלק מהאוהדים הייתה קצרה. מספר חודשים לאחר מכן, כשקריאף הגיע עם הירוקים לטדי, כבר היה קומץ שדאג לרדת לו לחיים ולקלל אותו. הקשר, שעוד טרם היותו שחקן היה חלק מהיציע, ולא היה רגיל ליחס כזה מהאוהדים הצהובים, איבד את הראש וסימן להם בתנועות ידיים מה הוא חושב עליהם. מכאן, הכל היסטוריה.
יותר מעוד שחקן עבור בית"ר (אלן שיבר)
קריאף הפך למטרה לקללות של הקהל בכל מפגש איתו. הוא מצדו גם לא חסך בהבעות רגש כלפי האוהדים הצהובים. וכך הקרע הלך ונפער. פתאום הוא הרגיש את מה שהרגיש אריאל הרוש בימי הצ'צ'נים, פתאום הוא הבין שלא מדבשם ולא מעוקצם זו לא סתם קלישאה, כי אם טיפ לחיים. והנה עכשיו, אחרי שלא הצליח להטביע חותם במכבי חיפה וקרית שמונה, הוא שוב חוזר לבית וגן. אל אותו קהל שהלל אותו ומיד אחר כך קילל אותו.
איך הוא יתקבל הפעם בטדי? איך הוא ישתלב בקבוצה מקצועית? והאם בכלל יש לו מה לתרום למועדון בו גדל? חלק מהשאלות האלה אמורות לקבל תשובה כבר הערב (שני) מול בני סכנין, אבל גם אם קריאף יזכה שוב לאהבת הקהל, בעיניי רבים ההחתמה שלו בבית"ר די תמוהה. במילים פשוטות: לא הוא השחקן שבית"ר הכי צריכה. הוא בטח לא השחקן שיעשה את ההבדל בין עונה טובה לעונה מצוינת. הוא לא השחקן לו חיכו במועדון בחלון ההעברות.
קריאף אומנם כשרוני ולמרות שלא הצליח מעבר לשער הגיא, אצל קבוצת נעוריו הוא יכול לפרוח שוב, אבל לבני בן זקן חסר בלם, לא חסר לא עוד קשר באמצע. כאלה יש לו בשפע ואפילו טובים. הערכות אחרות מדברות על כך שאכן מייעדים אותו להיות בלם. האומנם? בית"ר משוועת לבלם, אבל בכיר, מנוסה ומהיר, שיחפה על החורים של טל כחילה הצעיר ואף ישדרג את 'שחקן הנשמה' שנותן עד כה עונה טובה. בלם כמו רואדה ולא תואם סירושטיין. אז למה לעזאזל הוחזר הקפטן האובד הביתה?
אהבת הקהל נשכחה (דני מרון)
לא הצליח מחוץ לבית"ר (יוסי שקל)
בבית"ר של היום אין תשובות, רק שאלות. אלי אוחנה, נציג הבעלים והמנהל המקצועי ממלא פיו מאז חתם במועדון. מעורבותו של טביב לא ברורה ובני בן זקן כלל לא רלוונטי מהבחינה הזו. אז מה הפלא שאף אחד לא מבין את ההיגיון בשיגעון? במצב כזה נהוג לומר שהמעשים מדברים. שמהם ניתן להסיק מסקנות. ואכן, חלק מההחתמות של קבוצות בחלון ההעברות, הן הצהרת כוונות.
קבוצות עושות התאמות ושינויים לפני החלק האחרון. קבוצות תחתית מחפשות שחקנים שנפלטו מקבוצות הצמרת כדי שישדרגו אותן, קבוצות הצמרת מחפשות שמות גדולים שיהיו שובר שיוויון. וכאן? ההחתמה של קריאף, היא לא בשר ולא חלב. פרווה.
אין בה שום הצהרת כוונות, או אפילו רמז לאן פני המועדון. אליפות? סתם מקום של כבוד בפליאוף העליון? דבר אחד בטוח: בלי דרך ברורה, החתמות משמעותיות ומטרות גבוהות, בית"ר לא תגיע לשום מקום. גם אם היום בערב, היא תנצח את בני סכנין ואוהדי לה פמיליה עוד ירימו את הבן האובד על הכתפיים.
החתמה שהיא לא הצהרת כוונות (דני מרון)