מנורה כבויה: הניהול של טביב בבית"ר

בית"ר י-ם דוהרת בצמרת, אך בכל הקשור להתנהלות היא בפשיטת רגל. שחקני בית נדחקו החוצה, מאמנים עברו השפלות ואפילו הסמל הגדול, הפך למעין פקיד. התרומה החשובה של יוסי בניון העונה היא תמונת המראה העצובה על המועדון שההתנהגות מולו מראה. טור דעה

יניב בן חקון  29.01.18 - 15:00

תגיות: אלי טביב

תחילת כתבה

15 במאי 2012. הפועל תל אביב זוכה בגביע מתוק אחרי ניצחון 1:2 על מכבי חיפה, אבל במקום לפרוק את כל המתח של העונה ולחגוג עם אלי טביב, השחקנים האדומים בוחרים לפרוק עול ולסגור חשבון עם הבעלים. בצעד נדיר, מגיע טוטו תמוז לעמדה של ערוץ הספורט ובשידור ישיר מגדף את הבוס הגדול.

  • הערב ב-21:00 ב-5SPORT: בית"ר ירושלים מול מכבי נתניה

קבל עם ועולם. תמוז אמנם ידוע כלא צפוי, אחד בלי גבולות שלעיתים קרובות מאבד את הראש, אבל וזה אבל גדול, הצעד הזה נחשב מפתיע גם במונחים שלו. "הצעד הזה מבהיר שיש כאן משהו עמוק במערכת יחסים שלו עם טביב", ניתח אז אחד הפרשנים, "לעשות דבר כזה לבוס שלך, דורש 'ביצים' של שור ומטען כבד מאוד".

תמוז פעל אולי בטיפשות, אבל המעשה שלו לא זכה אפילו לגינוי מצד חבריו. ההפך. במאבק בין השניים, האדומים בחרו בצד של השחקן. שי אבוטבול, שהושעה על ידי טביב וישב ביציע, הוזמן על ידי יגאל אנטבי ו-וואליד באדיר להניף איתם את הגביע. ואם לא די בכך, סלים טועמה התבטא בחריפות נגד בעל הבית ואמר: "טביב הוא חתיכת אפס. מדובר באדם מגעיל".

וכך, אחרי שהקהל האדום הראה לו את הדרך החוצה, גם השחקנים הבהירו לטביב שזה או הוא או הם. "אני לא מכיר מקרה כזה בהיסטוריה של הכדורגל", אמר אז אותו פרשן, "ששחקנים ייצאו נגד הבעלים זה כבר מעבר לכל היגיון. זה עלול לפגוע להם בכיס ובקריירה. לעשות דבר כזה זה בגדר הגיעו מים עד נפש".

טביב עזב, אבל השיעור לא נלמד. האיש הגיע לבית וגן והתקבל על ידי האוהדים הצהובים כמשיח תימני. לא פיות ולא יותר. משיח. לא שינה להם תמרור האזהרה מכפר סבא, לא הפריעה להם הנורה האדומה שהבהבה בוולפסון. מבחינתם הספיק שטביב נלחם עם אוהדי הפועל, כדי להתקבל בטדי כמלך.

במקום ללמוד מטעויות של אחרים, מההיסטוריה, ממעשי האיש, הם בחרו להלל אותו. נכון, זו חשיבה ילדותית משהו, אבל לך תבין ראש של אוהד בית"ר שרוף שרואה את הפועל סובלת. בשורה התחתונה, נראה שאף אחד בירושלים לא בחן את האיש לעומק. לא ערכים, לא אישיות, לא דרך ארץ.

בחזונם הם ראו משיח עם קצת כסף ושכחו מכל מה שהתורה מלמדת. מודה ומתוודה, מהרגע הראשון שהגיע למועדון לא התחברתי לרעיון שטביב. בן אדם שטוען כי שחקן שלו (אבוטבול) שלח אליו עבריינים, שרב עם עשרות שחקנים, הורשע בפלילים והשאיר שני מועדונים במצב קשה, הוא לא האיש לבית"ר. הוא לא האיש שאני רוצה להיות מזוהה איתו, אבל בבית"ר כמו בבית"ר, הלב מדבר יותר מהראש והקהל החליט ללכת איתו.

היום, אחרי שנים בלי חזון מקצועי, בלי אופק, בלי דרך ארץ, אבל עם אינספור סכסוכים עם שחקנים ואנשי הנהלה, גם הקהל של בית"ר נראה ככזה שסוף סוף התפקח. גם הם מבינים שעם כל הכבוד לניצחון כזה או תואר אחר, אין בזה שום כיף כל עוד הבעלים שלך מתנהל כך ונראה כי המועדון לאט לאט הופך לבדיחה עצובה, וזו אולי התרומה הגדולה ביותר של יוסי בניון העונה.

טביב הפך את מחלקת הנוער לזניחה, את משרת המאמן בקבוצה לבדיחה, את מעמד השחקן לשכונה ואת הסמל הגדול אלי אוחנה לפקיד. לאט אבל בטוח, הצליח טביב להרוס מותג של שנים. מועדון שהיה בית חם לכל שחקן שהגיע מחו"ל, הפך להיות סוג של בית מטבחיים לכל מי שרק מרים בו את הראש.

מי שמכיר את האיש יודע שזו דרכו. הוא לא רואה אף אחד בעיניים. אל תחפשו היגיון בהתנהלות ובהחלטות, כי כנראה לא תמצאו כזה. בדיוק כמו שלא תמצאו תשובות לשאלות הרבות שעולות. יש הטוענים שהוא לא יכול לראות מישהו אחר לוקח את התהילה, שהוא לא יכול לתת לאנשים סביבו לגדול, שיש לו הרס עצמי. אני לא יודע אם זה נכון, ואם כן אז מה נכון, אבל זה גם לא מעניין אותי. אותי מעניינת השורה התחתונה. ובה לעניות דעתי, הבעלים כשל.
 
שחקנים רבים נפגעו מטביב בבית"ר, אבל לקהל ולתקשורת יש זיכרון קצר. שרשרת ניצחונות והכל כשר. שוכחים שדויד שטל כחילה הושפל, שאבירם ברוכיאן נבעט החוצה, שלאופיר קריאף הראו את הדלת, שקובי מויאל יובש על הספסל, שאריאל הרוש סורס, שאיינבינדר נמכר בשיא ושעידן ורד הועלה ליציע. וזה לא רק בגזרת השחקנים.

מה תגידו על המאמנים שעברו תשעה מדורי השפלות, גם אם הצליחו מקצועית. מאמנים כמו שי ברדה וסלובודן דראפיץ', שרון מימר, מנחם קורצקי, גיא לוי ואלי כהן. כולם הפכו להיסטוריה בבית וגן. מה הפלא שכולם מתייחסים לבית"ר כתחנה בדרך, סוג של מקפצה ותו לא.

גם בנישת הניהול הדברים דומים. אנשים במערכת שחוששים להביע דעה, אדם אחד שצריך למלא כמה משרות ואנשים מתחלפים בשל אי אלו סיבות. אפילו רביבו שהגיע כחבר כבר לא כאן. שלא להזכיר את ניר שלום שבא להשקיע ומצא את עצמו בשעריים, או אלי אוחנה שכל חייו לא מילא פיו מים ועכשיו הפך לאילם.

מה היא למשל הסיבה שאף אחד מסביב לו אינו מאמין שהמאבק שלו בגזענות אמיתי. גם הקהל של בית"ר. חלקם הגדול חושב שמדובר במלחמה כלכלית בתחפושת של גזענות. להבנתם כל הצעדים נגדם נובעים מכיוון שהם פוגעים לו בכיס, אז הם ממשיכים. זו הדרך שלהם להתיש אותו.

בעונה כזו, עם רצף כיבושים, רצף ניצחונות, מקום שלישי, כדורגל טוב ותוסס לפרקים ומאבק מותח על האליפות, אנשים בירושלים היו מפוצצים את היציעים בעשרות אלפים והולכים עם חיוך קבוע על הפנים. עכשיו? פחות מרבבה נגד בני סכנין, קללות נגד המאמן וגידופים נגד הבעלים. אז עם יד על הלב, שיקום האיש שבאמת נהנה ממה שקורה העונה. אני מניח שאף אחד לא קם.

שלא תטעו, אף פעם לא היה שקט בבית"ר – או סקנדל או פסטיבל – אבל תמיד הרגשת שייך. הרגשת גאה. היום? אתה מתבייש לראות איך מתנהגים לשחקן כמו יוסי בניון, נבוך שאלי טביב הוא הבעלים של המועדון. ולא, לא בגלל היעדר כסף, אלא בגלל היעדר דרך ארץ.