לפני יומיים נכנסתי עם הילד בן החמש לסופר פארם כדי לרכוש לו כמה תרופות. הוא סבל מחום גבוה ורצינו לקנות נורופן. לא האמנתי שתוך כדי הליכה לרוקחת, גם אני אסבול מחום גבוה. זה התחיל עם "אבא תקנה לי את השמפו של מסי", עבר ל"אבא תקנה לי את מברשת השיניים של בוב ספוג", והסתיים ב"אבא תקנה לי את הבלונים האלה...".
רגע לפני שאמרתי לו "אין בעיה", הרמתי את הראש וראיתי סטנד ענק של מדפים מלא באריזות צבעוניות של בלוני צורות. כאלה שעושים מהם חרב, כתר או ברבור במסיבות יום הולדת של ילדים קטנים. "אני רוצה את הכחול", הוא אמר בנחרצות. כאן עלה גם לי החום. שברתי את הראש איך מסבירים לו שהבלונים האלה לא לילדים. ההפך, בעיקרון, הם נגד הבאת ילדים לעולם.
האמת שלא ממש הצלחתי להבין את המהלך השיווקי מאחורי המארזים החדשים של הקונדומים. זה אומנם רעיון נכון להפוך אותם לפחות מאיימים, אבל למיטב הבנתי קהל היעד אינו ילדים בני חמש, אלא אלה שמבאים אותם לעולם. בעוד אני מנסה להסביר לו שבלונים קונים בכפר השעשועים, נזכרתי במשחק המסקרן בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה.
משחק הקצוות הזה (לכל הטוקבקיסטים, אני יודע שאני מקצין) מפגיש שתי אימפריות בדימוס. אימפריות כדורגל, שבכל הקשור לתארים נמצאות בתקופת צנע ממושכת. ואל תתנו למקום שלישי של הצהובים לבלבל אתכם, או לגביע הירוק לפני שנתיים להטעות אתכם. אוהדים ותיקים של שתי הקבוצות האטרקטיביות האלה, יודעים על מה אני מדבר.
האוהדים הוותיקים מבינים. חיפה ובית"ר הן אימפריות בדימוס (אלן שיבר)
מקומן של בית"ר וחיפה הוא בטופ הישראלי, במאבק על כל תואר אפשרי. זה אמנם לא צריך להסתיים בעוד צלחת או גביע כל עונה, אבל הן בהחלט צריכות להיות שם בתמונה. הבעיה שבגלל ניהול כושל, מהשם נשאר רק השם. וכך, משחק עונה בפוטנציה, הפך להיות במקרה הטוב משחק עונה רק לשתי הקבוצות הללו.
עבור בית"ר המשחק היום בערב הוא מבחן גדול. צומת טי ממנו אפשר לצאת ימינה או שמאלה. ניצחון ולמרות כל הנביחות מסביב, השיירה של טביב תמשיך לעבור. הפסד והשיירה הזו עלולה לשקוע בבוץ. בוץ טובעני, שספק איך היא תצא ממנו.
בן זקן והשחקנים מגיעים אל המשחק בטיימינג מאוד רגיש. בעיצומן של מחאות אוהדים, אחרי הפארסה הגדולה עם בניון ובדיוק אחרי ההפסד מול היהלומים של דראפיץ'. הפסד שפתח פער קטן מבאר שבע, אבל חשוב מכך מאיים לפתוח מחול שדים.
עד היום מה שעמד לבית"ר הם הניצחונות. ניצחונות שלמרות כל הרעש מסביב אפשרו לשחקנים שקט תעשייתי. אבל מה יקרה אם הקבוצה תסגור הפסד שני רצוף? בתקופה רגועה זה היה עובר בשקט יחסי, אבל כעת, כשהלבה מבעבעת, הפסד לירוקים החלשים מהכרמל, הר הגעש בטדי עלול להתפוצץ. ולא, זה לא יהיה כמו בשידור האלמותי של אליהו בן און.
בית"ר היום היא קבוצה חזקה, אבל מועדון חלש. מעמד המאמן בבית וגן נמוך מים המלח, מעמד הבעלים כבר מזמן מתחת לקו העוני ואפילו מעמדו של המנהל המקצועי, זה שהיה טאבו, התדרדר ממעמד האליטות ומשויך כעת במקרה הטוב למעמד הביניים. במצב כזה הכאוס שולט. הכאוס והמזל. וכשהמזל הולך לבקר מישהו אחר, אתה בבעיה.
טיימינג רגיש. לבן זקן אסור להפסיד גם הפעם (צילום: אלן שיבר)
מנגד תתייצב מכבי חיפה. הקבוצה שבעבר הלא רחוק הפחידה את אוהדי בית"ר בכל פעם שהגיעה לבירה, מפחידה כעת בעיקר את עצמה. במשך כמה עונות ובעקביות הראויה להערצה, הקבוצה מהכרמל מקפידה לאבד את כח ההרתעה שלה.
הירוקים כבר לא מפחידים, כבר לא מאיימים. וזו אולי הבעיה הגדולה שלהם. התפיסה. המחשבה. בכרמל חייבים לעבור מהפך עמוק. בחשיבה חיפה אולי עדיין מכוונת גבוה, אבל היא צריכה להסתכל למטה. לא בגלל שאני חושב שהיא יכולה חלילה לרדת ליגה, אלא מפני שרק כך המועדון יתחיל לעבור את השינוי. בחיפה חייבים להיות מחוברים. ביניהם, לעצמם, לקרקע, ובעיקר למציאות.
אריה שמילוביץ' הוא אדם חכם. מלא חוכמת חיים, אבל לא פחות חשוב מכך הוא יודע איך להעביר אותה לסובבים. יש לו סיפור לכל סיטואציה ומשל לכל מסר. שמילוביץ עובד כמנהל מכירות של חברת נדל"ן גדולה בירושלים, אחים חסיד, ומתוקף עבודתי יוצא לי להעביר איתו לא מעט שעות איכות. בכל מפגש עם הבחור אני לומד משהו חדש. השבוע למשל, בעוד ישיבת שיווק, הוא סיפר את הסיפור של קסטרו.
עד לפני כמה שנים חברת האופנה לא הצליחה להתרומם ובעלי הבית החליטו לאתר את הבעיה. אחד הצעדים הראשונים של מנהלת השיווק היה להקים קבוצת מיקוד. אחרי ששאלו את הבעלים והמנהלים הבכירים מה הם חושבים על המוצר שלהם, הוציאו אותם החוצה והכניסו לאולם גדול כמאה לקוחות פוטנציאלים.
מכבי חיפה חייבת להיות מחוברת לקרקע ולעצמה (צילום: אלן שיבר)
תנחשו מה, למרות ששאלו אותם בדיוק אותן שאלות ששאלו את המנהלים, התשובות היו שונות לחלוטין. בעוד בעל הבית היה משוכנע שיש לו מותג חזק ביד, הציבור חשב שקסטרו מוצר זול ופשוט. למזלה של החברה, הבעלים היה עם ראש פתוח ובמקום להילחם בהמון, הקשיב לו, הלך איתו ואימץ חלק מהדברים. היום קסטרו נחשבת לאחת מחברות האופנה החזקות.
זה בדיוק מה שיענקל'ה שחר צריך לעשות. הבוס חייב להשתחרר ממה שהוא חושב על המועדון ולהקשיב לסביבה. בחיפה צריכים להבין מה חושבים עליהם, להפנים ולפעול על מנת לצמצם את הפערים בין המצב הנוכחי ליעד העתידי. ההחתמה של מו אלאך כמנהל מקצועי היא צעד נכון מאוד. כמו גם הסבלנות בהחתמת המאמן והבאתו של רוטן, איש כדורגל בכיר ביבשת.
כל אלה משדרים ניהול משבר נכון ומכניסים במועדון רוחות של שינוי. תקווה. לכן, ליענקל'ה, כמו גם לקהל, אסור להתרגש מהפסד כזה או אחר אלא להמשיך להציב מטרות גבוהות ולדבוק בדרך עם הרבה סבלנות. כי גם אם החבר'ה שלו יפסידו היום בערב, להבדיל מבית"ר, חיפה כרגע קבוצה חלשה אבל מועדון חזק.
אז מה יהיה לנו היום? כן, בדיוק כמו הקונדומים ליד הקופה בסופר פארם, ככה גם המשחק בין בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. זה מדליק, צבעוני ואפילו מסקרן, אבל מהר מאוד אתה מבין שעם כל הכבוד לאריזה המפוארת, כל עוד המועדונים האלה לא יעברו מהפכה אמיתית, המוצר יישאר אותו מוצר. חיפה כבר בדרך לשם. בית"ר? מחכים למשיח אמת.
מנהל היטב את המשבר. יעקב שחר (צילום: אלן שיבר)
אוהדי בית"ר ממשיכים לחכות למשיח אמת (צילום: דני מרון)