אומרים שהכל מתחיל בחינוך. צודקים. זה גם מה שאמרו לי שהתחלתי לאמן במחלקות הנוער. "מתוך כל השחקנים רק שניים אולי יצאו שחקנים", נהגו לומר לנו הקודקודים כמעט בכל הזדמנות, "אז אנחנו צריכים לדאוג שכולם יקבלו ערכים וכלים להצליח בחיים. שהכדורגל יבנה אותם ואף יעזור לחלקם לצאת מהמקומות הקשים בהם הם נמצאים".
האמת שלא היו צריכים לומר לי את זה. זה היה האני מאמין שלי כמאמן: "תבנה להם אופי. תן להם את הכלים להצליח, מי בכדורגל ומי במקצועות אחרים. אחר כך הם כבר לבד יהוו מודל לחיקוי".
ביום שלישי קיבלתי שיחת טלפון ממשרד הפרסום הגדול בירושלים של רן לוי. "שלום, זו אילנית כהן", אמרה הבחורה בתחילת השיחה כשהציגה את עצמה, "אתה צריך להכיר אותי". "מאיפה בדיוק?", התעניינתי. "אני אמא של עדן כהן".
את עדן אימנתי במשך שנתיים בהפועל קטמון. שחקן מאוד מוכשר שהגיע אלינו מבית"ר. "וואי, מה שלומו?", התעניינתי בהתלהבות, "ראיתי שהוא פורח בנוער". "זהו שכבר לא", היא הפתיע אותי, "שלשום הוא התגייס לצה"ל וסיים עם הכדורגל". "באמת?", שאלתי בפליאה, "לאן הוא הלך?". "לפלס"ר של השריון".
השיחה הזו התחברה לשיחה נוספת שהיתה לי לפני שבוע בדיוק עם אטקה, שחקן אחר שאימנתי במשך שלוש שנים ופרש רגע לפני שהגיע לבוגרים. הוא עשה את זה לטובת שירות במג"ב. בזמן שנסענו יחד ליריד הרכבים של אלדן ואוטו סנטר במרכז הירידים, הוא סיפר לי על השירות הצבאי ועל שאר החברים לקבוצה שפרשו לפני שהצליחו להגשים את החלום. מקבוצה של 24, ארבעה הגיעו לבוגרים, שניים עדיין לומדים ו-18 התגייסו לצה"ל. מתוכם, שימו לב, 12 קרביים. הוא סיפר ואני חייכתי.
במשך שמונה שנים אימנתי ילדים ונערים בבית"ר ירושלים, הפועל ירושלים והפועל קטמון. אימנתי את דוד קלטינס, אור ועקנין, ועוד כמה שחקנים מוכשרים שמנסים לפלס את דרכם בבוגרים כמו עוז סיטון, או אשטה אווקה. הייתי קרוב למוכשרים רבים אחרים כמו ירין מהטבי, אבישי כהן וטל כחילה, אבל עם כל הכבוד לטאלנטים הללו (שאני כל כך שמח לראות), הסיפוק הגדול שלי נובע מהנתון המדהים הזה: 12 לוחמים. "אתם הגאווה שלי", אמרתי לאטקה.
ואז הגיע יום חמישי ואיתו הסרטון הדוחה בו הופיע אנתוני וארן, ועוד שלושה יחד איתו. לא, אני לא תמים ואני גם מכיר אינספור סיפורים כאלה, אבל משהו בארבעת החברים שדאגו לתעד את האורגיה המבחילה עם הבחורה, ששכבה שם ונתנה להם לעשות בה כל שעל רוחם, כאילו מדובר בבדיחה, הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
התחלתי לחשוב על השחקנים שהדרכתי בעשור האחרון. האם גם הם היו יכולים להיות באותה סיטואציה? האם אנחנו (המועדונים והמאמנים) באמת מחנכים לערכים ומעצבים, או שמא אנחנו משחקים בנדמה לי ופני הכדורגל הישראלי כפני הסרטון? לא היתה לי תשובה ברורה, אבל מה שקרה אחר כך הבהיר לי שאנחנו בדרך הלא נכונה.
בוא נעשה סדר בדברים. הסרטון הזה צולם לפני מספר שנים כשכל שלושת הכדורגלנים מתוך הארבעה שיחקו יחד. באיזה נסיבות? האם המועדון ידע? האם זה היה בזמנם החופשי או במחנה אימונים? אין לי מושג, אבל זה גם לא ישנה את העובדה שזה מחליא. מחליא לחשוב שזה מה שעושים כדורגלנים בוגרים. כדורגלנים שאמורים להיות מקצוענים. כדורגלנים שמתיימרים להוות דוגמא לדורות הבאים.
אבל לא פחות מקוממות התגובות של אנשי בית"ר, ההתנהלות של ההתאחדות ואמירות של חלק מהאוהדים שמייחסים את ההתנהגות של המצולמים למועדון כזה או אחר. כאילו אם וארן היה עובר לבאר שבע או מכבי תל אביב בחלון ההעברות האחרון, כל זה לא היה קורה.
ניסיתי, באמת ניסיתי להבין מה רצה אלי אוחנה לומר בתגובתו ל"חדשות 2" על פרשת הקלטת. ניסיתי. לא הצלחתי. מצד אחד הוא טען שלא ראה את הסרטון ולכן לא יכול להתייחס כרגע לתוכנו. מצד שני, הוא אמר שאינו מתכוון לראות אותו כלל כדי לא להיות שותף לדבר עבירה. כל מילה מיותרת.
תארו לכם מצב שבידי המשטרה ישנו סרט עם עדות לרצח, אך החוקרים מסרבים לראות אותו ובאופן ישיר להתייחס לרצח, כאילו לא קרה מעולם. אחרי הכל, לפי אוחנה אם לא ראינו, אז זה לא קרה. אלי, הגיע הזמן שתפתחו את העיניים ואת הראש. אף אחד לא מאשים כאן את בית"ר. אף אחד לא רודף את המועדון. כולם יודעים שזה קרה לפני מספר שנים כשאנתוני וארן לא היה בקבוצה, אבל מה לעשות שכרגע הוא שחקן שלכם ותגובתכם כמועדון מתבקשת.
במקום להתחמק, לבלוע מים ולשקר במסיבת העיתונאים, נכון היה אם בבית"ר היו אומרים קבל עם ועולם שההתנהגות של החלוץ לא מקובלת עליהם ולא הולכת יד ביד עם רוח המועדון. שהערכים עליהם מחנכים בבית"ר את שחקני הבית, רחוקים שנות אור מהתמונות הקשות שנחשפנו אליהם. שלמרות העובדה שהסרט ישן, הם רואים זאת בחומרה ומתכוונים לדבר על כך עם וארן.
טוב היה אם אוחנה, טביב ושאר אנשי בית"ר היו אומרים את כל זה קבל עם ועולם, ולו בשביל להעביר מסר לשאר השחקנים ובעיקר לדור הצעיר שגדל בבית וגן ובמקומות אחרים. אבל בבית"ר כמו בבית"ר שוב מחמיצים הזדמנות מול שער ריק, ובמקום לצאת גדולים יוצאים קטנים. תחושות הרדיפה מוציאות את אנשי בית"ר מדעתם. ההוא הרביץ, התקשורת אשמה. ההוא שרף, התקשורת אשמה.
ההוא חיבל, התקשורת אשמה. ההוא התנהג כמו בהמה, התקשורת אשמה. די, נמאס ממחלת הרדיפה הזו. גם אני גדלתי על תחושות הקיפוח האלה. "אבל בהסתדרות" היה השיר האהוב עליי אחרי כל ניצחון בדרבי. זה הניע אותנו בימק"א ודחף אותנו לטופ, אבל מאז עברו 40 שנים ואנחנו כבר לא מקופחים. וגם אם לדעתכם כן, הבכיינות הזו לא מובילה לשום מקום.
בית"ר כבר מזמן מועדון גדול ומפואר. הקבוצה של המדינה, אז די לבכיינות. ההפך, כל אחד מאיתנו שקשור למועדון הענק הזה צריך לגנות התנהגות כזו כמו של וארן והאנשים שהיו איתו, גם אם היא לא קרתה תחת המטריה הצהובה וגם אם אין כאן עבירה פלילית. לגנות כדי להעביר מסר וכדי לסלק את הכתם הזה מהחולצה הצהובה. החולצה היקרה הזו שמסמלת ערכים אחרים.
אלי יודע לדבר. אלי יודע בדיוק מה היה בקלטת. אלי פשוט בחר להתחמק. בדיוק כמו טביב ובדיוק כמו ההתאחדות. או שאולי גם הם לא ראו את הסרטון. יודעים מה, אולי מוטב שלא יראו, כי אז אולי כל זה לא קרה.