מה נשתנה הלילה הזה? האמת, לא הרבה

הכדורגל הישראלי נולד לפני המדינה, אבל יש לו מספר מאפיינים שלא השתנו. ההישגיות הדלה, הביקורת הארסית, מעמד המאמן והעסקנות שפורחת. ויש גורם שחובה לשים לו סוף

יניב בן חקון  30.03.18 - 17:01

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

יום רביעי בערב, יומיים לפני החג, נצטוותי לקחת את יונתן הקטן להסתפר. וכשהאישה מצווה, אתה ישר הופך לשומר מצוות. הבעיה היתה שבאותם רגעים גם שאר עם ישראל היה עסוק בסידור הקצוות ולא הצלחתי למצוא תור פנוי. ועדיין, החשש מלחזור הביתה בלי שקיימתי את אחד מעשרת הדברות של אשתי, לא נתן לי להרים ידיים ודחף אותי לשוטט ברחבי העיר עד שמצאתי מספרה דלילה, כמו השיער של אורי מלמיליאן.

נכנסתי פנימה, אמרתי שלום, ואז זה קרה. הוא עמד מולי כאילו לא חלפו 30 שנה. דני הספר. מי שסידר לי את העורף במשך שנים והיה אחראי בעקיפין לתמונות הזוועה שיש לי משנות ה-80 עם תספורת אוחנה. "כל כך הרבה זמן ולמעט השפם שירד, לא השתנית", אמרתי לו, "בדיוק כמו הכדורגל שלנו", הוא צחק ונתן לי רעיון לטור לחג. קבלו שישה סדרי משנה בכדורגל הישראלי שלא הולכים להשתנות בקרוב, ואחד שחייב להשתנות עד פסח הבא. אתם מוזמנים להוסיף את שלכם לרשימה.

אין עוד מלבדו
נחמיה בן אברהם. אני מניח כי בעוד המבוגרים שביניכם זוכרים את השם הזה מצוין, הצעירים בטח לא יודעים במי מדובר. דבר אחד בטוח: כולם ללא יוצא מן הכלל יכולים לזהות מתוך שינה את הקול של השדר והאגדה. הסיבה: אותו שער של מוטל'ה שפיגלר שנכבש אי שם במונדיאל 1970. אוטוטו 50 שנים חלפו עברו מאז ועד היום בכל פעם שמדברים כאן על רגעי התהילה של הכדורגל הישראלי, מקרינים לנו את השער מול שבדיה. רק אותו.

טוב נו, אותו, את שער הסלאלום הבלתי נשכח של אלי אוחנה באוסטרליה ואת השער של ראובן עטר בפארק דה פראנס, אבל שער ישראלי במונדיאל? רק אחד. לצערי, כמו שזה נראה עכשיו, מפת ההישגים של הכדורגל הישראלי לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב. ובמילים אחרות: אף אחד מהדור הנוכחי של השדרים לא יזכה להיכנס לשידורי יום העצמאות ה-80 למדינה.

פטישים לראש
בהמשך ישיר של הבחירה הקודמת, לפני כשבוע קיימה נבחרת ישראל משחק אימון מול רומניה. אחרי מחצית ראשונה חלשה מאוד, עלו הכחולים למחצית השניה והראו ניצוצות של כדורגל. ניחוחות של כדורגל התקפי ושמח, שהספיקו כמו תמיד להפסד בכבוד. מהר מאוד נשלפו הפטישים והתחלנו לחבוט בנבחרת הלאומית. בזה אנחנו טובים. מה זה טובים, אלופים. אחרי הכל, אחרי שנים של פטישים בראש בימי העצמאות, לא פלא שזה הפך להיות הספורט הלאומי שלנו. לאף אחד לא שינה ששלושה ימים אחרי ההפסד מולה, אותה רומניה ניצחה גם את שבדיה החזקה, שכזכור תהיה ברוסיה בקיץ הקרוב.

זה לא שינה, כי אנחנו נהנים לקטר, להתלונן ולבקר. אלופי העולם בפרשנות הבדיעבד. נכון, אין כאן כדורגל איכותי והקלקולים רבים, אבל הגיע הזמן שגם אנחנו האוהדים והתקשורת ניקח אחריות ונפסיק לחתוך את הנבחרת אחרי כל הפסד, כאילו היינו הונגריה הגדולה של פרנץ פושקש שירדה מנכסיה, כי אנחנו לא. מעבר לניהול המקצועי של הכדורגל, אנחנו צריכים לשנות גם את תרבות הספורט שלנו ולתמוך בנבחרת בלי קשר לתוצאות. ממש כמו שהיה כאן פעם. לא רוצים? אין בעיה, אתם מוזמנים לשבת מול המסך ביום העצמאות הקרוב, לצפות במוטל'ה שפיגלר כובש מול שבדיה אי שם במאה הקודמת ולהמשיך לקטר.

נמוך מים המלח
כל כך הרבה מילים נכתבו בשנים האחרונות על מעמד המאמן בכדורגל הישראלי. הרבה יותר מכמות המים שזרמה בכל אותו זמן לים המלח. ועדיין, המעמד שלו יותר נמוך מים המוות. כריש, שריף, רס"ר, גרמני. תאמינו או לא, כל אלה היו פעם כינויים של מאמנים בכדורגל הישראלי. ולא סתם כינויים, כל אחד מהם זכה ל-ה הידיעה. דוביד שוויצר היה הכריש. כלומר, בים היו הרבה כרישים, אבל הוא היה הכריש. והיום? כולם דגיגים וגם זה במקרה הטוב. פעם כיבדו אותם, העריכו אותם. התקשורת, ההנהלה ואפילו האוהדים, כולם נתנו להם כבוד. המאמן היה האיש החזק בקבוצה. נתנו לו את המושכות.

לא תמיד המאמנים היו מקצועיים ואיכותיים, אבל היה להם מעמד וזה הספיק כדי להנחיל את תורתם אמונתם לשחקנים. למאמן הייתה מילה, גם אם לא הבינו מה יוצא לו מהפה. והנה עכשיו, דווקא כשמאמן הישראלי הרבה יותר מקצועי ועשיר בידע, הוא הפך מגדול הטורפים לאחרון בשרשרת המזון של כדורגל הישראלי. וכמו שזה נראה, עם בעלי בית כל כך דומיננטיים, זה לא הולך להשתנות בקרוב. ההפך. כל עוד בשטח יש בעלים מתערבים ולא מעורבים כמו אלי טביב, מעמד המאמן ימשיך להתדרדר עד שיהפוך לזן נכחד. בואו נקווה שמישהו יתעורר ויכריז עליו כפרח מוגן.

יורם קניוק? גידי קניוק!
פעם קראו לנו עם הספר. היינו אנשים חושבים, הוגי דעות. לא במקרה יש לנו זכויות יוצרים על שבוע הספר העברי. בעשורים האחרונים המצב השתנה. המוח היהודי זנח את העט והדף והפך למעצמת סטארט-אפ. ממציאים, מפתחים, מוכרים וגוזרים קופון. מכאן ועד האדפטציה לכדורגל הישראלי, הדרך היתה קצרה. בשנים האחרונות עלו סוכני השחקנים בארץ על הרעיון ואף שיכללו את הפטנט. הנוסחה מאוד פשוטה: בואו ניקח שחקן ישראלי בינוני, בעזרת קשרים וקלטות ערוכות היטב נוציא אותו לקבוצות בינוניות בחו"ל, ואז, אחרי שייכשל, נחזיר אותו לארץ אותו שחקן בינוני, רק עם הרבה יותר ג'ובות.

וככה התפתחה לה תעשיה שלמה של שחקנים ישראלים שמתפרשים על פני כל הגלובוס בידיעה שבבוא העת, כשהם יחזרו לארץ מהטיול של אחרי הצבא, יהיה מי שישלם להם כאן משכורת משולשת. האמת, מה רע? כמה אימונים בחו"ל, קצת קניות והופ, יש לך חוזה במכבי תל אביב. תשאלו את גדי קניוק, שעד לא מזמן היה שם חם ונעלם בירכתי הספסל של ג'ורדי.

חלובה כמשל
פעם, לפני שנים רבות, היתה בישראל קבוצת כדורגל שקראו לה גרגמל. סליחה, הזמן עם הילד בחופש קצת מחלחל. קראו לה צפרירים חולון. זו היתה קבוצה קטנה, סימפטית, עם תקציב דל ומספר אוהדים עוד יותר קטן. בקיצור, אנדרדוג מובהק. אני חיבבתי אותה בגלל השם החמוד צפרירים (תסכימו איתי שזה שם שגורם לך לרצות לצבוט אותה בלחיים). בכל אופן, למרות שמדי פעם היא הצליחה לעשות צרות לגדולות, צפרירים נאבקה באופן קבוע בתחתית. יש כאלה שיגידו כי רגע השיא של המועדון היה הנפילה של שייע פייגנבויים מהכתפיים של אחד האוהדים הישר לבור הביטחון, אחרי ניצחון במלחמת ההישרדות.

כל כך קטנה וצנועה שקצת לא ברור איך היא הצליחה להצמיח את אחד השמות הבולטים בכדורגל הישראלי. ולא, אני לא מתכוון למרקו בן ברוך, אלא למי שהפך עם השנים לפרזנטור של העסקנות בהתאחדות, הלא הוא כבוד היו"ר שטרן חלובה. לפעמים נדמה שקודם כל היה חלובה ורק אז הגיעו הבריטים, המציאו את הכדורגל ונתנו לו לנהל אותו. חלובה הוא מסוג האנשים שהפכו לחלק מהנוף המקומי מבלי שתדע איך הוא נראה. האיש שפועל מאחורי הקלעים, אבל משפיע על קדמת הבמה. לפני שבוע הכריז חלובה כי הוא מסיר את מועמדותו לתפקיד יושב ראש ההתאחדות. מי יודע, אולי הפעם הוא באמת ייעלם מהנוף של הכדורגל הישראלי. כמו המנדט הבריטי, או הקבוצה שניהל.

הכור הגרעיני בטדי
בעוד כחודשיים יארח אצטדיון טדי את גמר גביע המדינה. אם בית"ר ירושלים תהיה שם, סביר להניח שהיציעים יהיו מלאים ב-31,000 צופים משולהבים שירצו לפצח גרעינים. לכל אלה אני יכול לומר דבר אחד: את הפיצוחים תביאו מהבית. או שבמקום גרעינים תכססו ציפורניים. מבטיח לכם שזה יהיה הרבה יותר טעים. וזול!  היכל הכדורגל של בירת ישראל נפתח בעונת 1991/92. בית"ר שיחקה אז בליגה השניה, הפועל ירושלים ספגה צרורות בליגה הבכירה וקטמון את נורדיה היו רק מונחים מההיסטוריה הירושלמית. מאז עבר האצטדיון אין ספור גלגולים, שיפוצים, הרחבות והגבהות. אפילו למערכת הכריזה הרעועה מצאו בטדי פתרון מאז שהתחברו לספידיקול.

בשנים האחרונות האצטדיון אף הפך ללאומי, זכה לארח משחקי נבחרת, לראות הנפת גביע ונהנה מאבק כוכבים בגמר היורו לנבחרות צעירות. אם לא די בכך, תאמינו או לא, ניר ברקת הבטיח שיום אחד ישלימו בו את הגג ויכשירו בו חניות. רק דבר אחד לא השתנה בו מהיום שהוקם, וכנראה שגם לא ישתנה לעולם: הטעם של הגרעינים במזנון. כמי שפיצח גרעינים מאז ימי ימק"א העליזים באינספור מגרשים, אני מרשה לעצמי להכריז כי הגרעינים בטדי נושאים בגאון את תואר הדבר הכי עתיק בכדורגל הישראלי. אפילו יותר משטרן חלובה מהסעיף הקודם. ולחשוב שעוד לוקחים על זה כסף. והרבה!

מכות מצרים
מודה ומתוודה. אחד השירים האהובים עליי כאוהד צעיר היה "שמעון גרשון בן זונה". טוב, בואו לא נסחף, זה לא באמת שיר כי אם צירוף מילים מאוד לא שנון, אבל המופע שהתלווה למילים שעשע אותי ונסחפתי עם ההמון. אחרי הכל, לשבת באצטדיון רמת גן במעמד חצי גמר הגביע, כששלושה קהלים משלבים כוחות נגד האדומים מתל אביב וצועקים בסנכרון מושלם שמעון גרשון בן זונה, היה חצי אורגזמה. החצי השני הגיע כשגם ניצחת את היריבים מוולפסון. אבל, וזה אבל עצום, כאן עבר הקו האדום שלי. בדיוק כמו זריקת סלילי נייר ואבוקות כשהשחקנים עלו למרגש, גם זה היה מבחינתי כיף, יפה, וחלק מהחוויה בשעתו, אבל כשהמשחק היה נגמר גם זה היה נעלם. לא אלימות, לא מכות, לא קללות. גרשון היה שנוא במשך 90 דקות בלבד.

היום חלק גדול מהדור הצעיר איבד את הקווים האדומים ובשם השנאה הספורטיבית מוכן לעשות דברים נוראים. התמונות של אוהדים מכים אוהדים אחרים רק כי הם לובשים את הצבע "הלא נכון", הזויות מבחינתי ולצערי אני לא רואה איך הן נעלמות מהנוף של הכדורגל הישראלי. השבוע התבשרנו כי פעילי לה פמילייה שהיו מעורבים בתקיפת אוהד הפועל תל אביב יבלו בכלא במשך שנים ארוכות. אולי אם במקום לתת מכות, נחשוב רגע לפני שאותו אוהד יכול היה להיות חבר שלנו לכיתה, לפלוגה, או לעבודה, זה ישתנה. אחרי הכל כולנו נצר לבני ישראל. חג שמח!