אישה הגיעה למנתח פלסטי כדי לעשות מתיחת פנים משולבת עם העור שמתחת לצוואר. "יש לנו שלוש אפשרויות", אמר לה הרופא לאחר הבדיקה, "האפשרות הזולה – צוות מקומי. האפשרות האמצעית – צוות מחו"ל והאפשרות הכי יקרה - התקנת בורג בעורף שתוכלי למתוח לבד כשיהיה צורך". מבלי להסס בחרה האישה באופציה השלישית.
לאחר ארבעה חודשים חזרה האישה לרופא. "אני מאוד לא מרוצה מהפטנט הזה", היא התלוננה, "מה זה השקיות האלה מתחת לעיניים?". "גברת, אלו לא שקיות", השיב הרופא, "אלא האף שלך ואם תמשיכי לסובב את הבורג יותר מדי, זה יהפוך גם לזקן".
השבוע במהלך יציע העיתונות העלה יונתן כהן לשיח את סוגיית צמצום הליגות ל-12 קבוצות, ואולי אפילו ל-10. מדבריו ניתן להבין שתוכן הדיון נכפה עליו, אבל הוא ממש לא מסכים לו. ההפך, כהן מתנגד נחרץ לצמצום ליגת העל. הוא טוען שמהלך כזה ישאיר את הכדורגל בגבולות המרכז ויוציא את הפריפריה מהמשחק. ובמילה פריפריה הוא מתכוון לקסם ולכיף.
כהן בחור נוסטלגי ורומנטי. הוא אוהב את הכדורגל הישראלי וזוכר לו חסד נעורים. כמי שגדל ביציע הבטון של ימק"א, ראה לא פעם את הצהובים שמחים ביציע העץ ושמע סיפורים על מגרש קטמון הישן, המשחק היה בשבילו הרבה יותר מעוד ניצחון או תואר. המשחק עבורו הוא חוויה, קהל, צבע, לב ונשמה.
כהן אהד את הפועל ירושלים כשבליגה הלאומית (הראשונה דאז) היו 16 קבוצות. קבוצות שכונתיות, קבוצות גדולות, קבוצות קטנות, קבוצות עם היסטוריה, קבוצות עם אמירה, קבוצות עם אופי. וכל קבוצה היא סיפור. אחד עצוב, אחד קצר, אחד שמח, אחד מרתק ואחד שפונה לקהל מצומצם בלבד, אבל עדיין היה מי שירצה לקרוא ולהקריא אותו. כי בספרייה כמו בספרייה יש מקום לכל הסיפורים. לכל הז'אנרים.
כהן אהד את האדומים בימים שהעניקו לניצחון שלוש נקודות והסתפקו בשני סיבובים. כן, ככה פשוט. פעם יש דרמה ופעם פחות, אבל תמיד יש אמת ופשטות. 30 מחזורים בשיטת בית וחוץ. בלי ניסיונות מלאכותיים לייצר מתח והפתעות. ככה פשוט: שהטוב ביותר ינצח ויגרוף את התואר. דרמה על בסיס קבוע? מבחינת כהן, בדיוק בשביל זה יש את הגביע.
כהן ראה איך הקבוצה שלו דועכת ונעלמת בגלל ניהול לקוי, בגלל העדר כסף גדול וכן, גם בגלל צמצום הליגות ו/או כל מני ניסיונות מלאכותיים ליצר פה עניין. הוא ראה איך הבעלים הפרטיים "גונבים" את הקבוצות מהאוהדים, איך הבמה נותרת רק למי שיש כוח ועוצמה ואיך ההתאחדות הורסת כל חלקה טובה. היום בקטמון הוא וחבריו מנסים לשנות את המגמה.
זה לא קל. זה לא קל כי כהן הוא רק קול אחד וכזה שאין לו יכולת לקבוע מדיניות. זה לא קל כי לצערו בהתאחדות וגם מסביבו יושבים אנשים שחושבים אחרת ומנסים להמציא את החוקים חדשות לבקרים. להמציא ולשנות. הם טוענים שאין הצדקה לקבוצות בלי קהל, שבכדורגל המודרני יש מקום רק למי שיש כסף, ושצמצום הליגה יביא לאינספור משחקי עונה ואיתם לקהל ומתח באופן קבוע.
צברה יותר נקודות, אבל לא זכתה באליפות. חיפה (אלן שיבר)
הם רק שוכחים שהכדורגל הוא של כולם כולל כולם, שמועדונים מהפריפריה הם חלון הראווה של ערים רבות והתקווה לאלפי בני נוער, שכסף הוא לא הכל בחיים ולפעמים הנשמה עדיין מנצחת את המזומנים, שלקיים עשרה מפגשים בין שתי קבוצות, גדולות ככל שיהיו, רק פוגע באטרקטיביות. והכי חשוב: הם שוכחים שאלופה צריכה להיות מוכרעת בפשטות על בסיס הרעיון הגאוני של מי הטוב ביותר.
שיטת הקיזוז, צמצום הליגה ו/או כל מני המצאות דומות לה, עוקרות את הפייר פליי ופוגעות העקרונות המשחק. בדיוק כמו שקורה בכדורסל הישראלי עם שיטת הפיינל פור הידועה לשמצה. נכון, זה מוסיף עניין, אבל הורג את עיקרון הספורטיביות ואיתו את הענף. לא פלא שכל הקהל, ולאט לאט גם המועדונים, רוצים להחזיר עטרה ליושנה ולנצח את מכבי ת"א בסדרה שלמה.
בספרד ובגרמניה יש 18 קבוצות. באנגליה 20 וכך גם באיטליה וצרפת. וכן, בליגות שם יש שם בטן ולא תמיד יש מאבקי תחתית וקרבות אליפות, אבל תמיד יש שם כדורגל טוב. לזה צריכה לשאוף ההתאחדות. לשפר את המשחק ולא את המעטפת. רק ככה הכדורגל הישראלי יחיה, יפרח ויהפוך בעוד כמה שנים לזיכרון ילדות מתוק של אלפי ילדים. בדיוק כמו שקרה לכהן הקטן, שבסך הכל רוצה לחוות את אותו זיכרון שוב ושוב כבוגר. ככה אמיתי, נקי ובלי ניתוחים פלסטיים ומתיחות מלאכותיות חוזרות ונשנות, שכמו אצל הגברת מהפתיח, עלולות להתפוצץ לו ולנו בפרצוף.
בלי ניתוחים פלסטיים. תנו לנו כדורגל ספורטיבי (אלן שיבר)