רק השם נשאר: הדמיון בין בלומפילד להפועל

קוראים לו בלומפילד ולה הפועל תל אביב, אבל במציאות מדובר במוצר בעל תוכן אחר. כמו שהמגרש הביתי הפך לחדיש ומנוכר, כך גם האדומים כבר מזמן איבדו את הזהות שדבקה בהם. על הערב שמסמל יותר מכל את מצבה של הקבוצה מודל עונת 2019/2020. טור דעה

אור אבולעפיה
אור אבולעפיה  27.08.19 - 13:00
תחילת כתבה

עם כל הכבוד ליציעים החדשים, המושבים הסגולים-לבנים וריח הדשא הרטוב, הטעם של בלומפילד בצד האדום זה קודם כל הבייגלה במאפייה, שסמוכה לשער 5. החום לצד הפריכות. עם שומשום או זעתר, זה לא משנה. תור קצר וזה שלך. 3 שנים של המתנה לטעם הזה, הסתיימו בטעם אחר. כבר עם ההגעה לבלומפילד דווקא אותה מאפייה קטנה סיפרה את סיפור הערב כולו. מסתבר שאותו בייגלה לא נאפה הפעם. ככה זה, דברים השתנו ב-3 שנים האלו.
 
"נגמר המלאי - לא התכוננו לכמות כזאת של לקוחות". חולדאי הבטיח שבלומפילד יהיה מוכן והוא באמת היה, אבל המאפייה כנראה שפחות הייתה ערוכה. כדי לקבל את הטעם האמיתי של בלומפילד, נצטרך לחכות למשחק מול נס ציונה אחרי פגרת הנבחרות.

זכרונות מצה"ל
ערב המשחק, בכל מקום בו התקבלו אזהרת מסע לבלומפילד כאילו אתה נוסע לחושה בסיני. "לא להגיע ברכב פרטי". איימו עם גרירת מכוניות, קנסות ועומסי תנועה כבדים, אז הנסיעה של רוב הקהל באמת הייתה בתחבורה ציבורית. לשם שינוי, החלטורה הישראלית לא הופיעה הפעם, ואכן היו שפע של קווי אוטובוס, קורקינטים ואופניים, שאיפשרו הגעה יחסית נוחה לאצטדיון. למה רק יחסית? כי לאדם מבוגר מאוד או לילד קטן, כנראה שזה לא מחזה אידיאלי להידחף באוטובוס כמו חיילים ביום ראשון במחנה נתן, אבל על זה כנראה שבאמת אי אפשר להתלונן.
 
אחרי החלפה של שני קווים הגעתי לאצטדיון ואי אפשר שלא להתפעל מהמראה שלו. אורות גבוהים, מתחם עצום ונהרות של קהל עטפו את בלומפילד החדש, שהרגיש כמו בערב חג. קראו לדבר הזה שראיתי "בלומפילד", אבל ההרגשה הייתה של משהו אחר לגמרי.

גורל אחד בין הקבוצה לאצטדיון
אם להיות כנים, להיות אוהד הפועל ת"א זו כבר מזמן לא הנאה גדולה. הפסדים קבועים במשחקים גדולים ונוכחות תמידית בפלייאוף התחתון, הפכו את המועדון ללא רלוונטי בין "הגדולות" (לפחות מבחינה תחרותית). אז איפה הוא כן רלוונטי? כנראה בתחרות בין הקהלים, שכן האוהדים האדומים ממשיכים לפקוד את בלומפילד.
 
מתי תראו את הפועל ת"א במרכז הדיון הציבורי? כנראה שלא בגלל ניצחון גדול או מהלך מקצועי מבריק, אלא בעיקר כשקורות שערוריות כמו החתמת מאמן תחת חוזה, שחרור עומר דמארי (והחזרתו אחרי פחות משבוע) ותקריות ביזאריות אחרות מבית היוצר של ההנהלה הנוכחית.

הבית של האדומים, כמו שהקהל הבהיר שוב ושוב במהלך המשחק, הרגיש תמיד כמו המקום הכי טבעי להיות בו. בזמן שמכבי ת"א נדדה מדי פעם לאצטדיון רמת גן, בלומפילד תמיד היה של הפועל. הגודל הקודם היה אידיאלי לכמות הקהל הממשית של הפועל ת"א, לא גדול ולא קטן, מעין דירת 2.5 חדרים בת"א לזוג צעיר ללא ילדים.

השיפוץ הנוכחי שומט את כל הקרקע מהטיעון שזה הבית של האדומים. האצטדיון אומנם נקרא בלומפילד ונבנה על החורבות של האצטדיון הישן ביפו, אבל מדובר באצטדיון אחר לגמרי. 29 אלף צופים מעניקים הרגשה שגם כשהפועל ת"א שוברת את תקרת הזכוכית שלה (19 אלף צופים, 5 אלפים יותר מהגודל הקודם של בלומפילד), ההרגשה היא של אצטדיון חצי ריק.

המתחם החדיש נוצץ, מרשים ועומד בכל סטנדרט אירופי והשם הוא אותו שם, אבל כשמפסיקים להסתכל על הקנקן, ומתחילים להביט על מה שבתוכו רואים שזה פשוט לא יכול להפוך למבצר של הפועל ת"א הנוכחית, אלא דווקא של היריבה העירונית הצהובה בעלת בסיס האוהדים הגדול בהרבה.

האצטדיון חדיש, אבל מרגיש כמו חולצת מעצבים במידה אקסטרה אקסטרה לארג' לאדם פשוט, שביום טוב מגרד את המדיום. כמו זוג מבוגר שגר לבד בדירת 3 חדרים קטנה במשך 30 שנה ואז הבית שלו עובר תמ"א והופך לדירת 5 חדרים מרווחת. הדירה הופכת למרווחת וגדולה, אבל זה באמת מה שהם צריכים.

ומה יש על הדשא? השם הוא הפועל ת"א, אבל השחקנים הם פעם נוספת אוסף בלתי נגמר של החתמות שכבר קשה לעקוב אחריהם.

"מי זה הצעיר בצד שמאל שקיבל בכזאת קלות את המספר של שלום תקווה (14)?", שאלו ביציע על דני גרופר, שהרגיש לרגעים כמו עמירם שקלים, ששנה קודם לכן הגיע מהליגה הלאומית ועזב כלעומת שבא. "רז שלמה משחק ליד דגני?", אוהד אחר תהה וקיבל תשובה מאחר: "אל תתרגל, זה המשחקים האחרונים שלו כאן, הוא בקרוב יעבור למכבי ת"א". ככה המציאות היום, אם יש לך פוטנציאל ואתה צפוי להגיע רחוק, כנראה שמהר מאוד תלך בדרכם של שגיב יחזקאל, רמזי ספורי וכו' ואת הפריצה האמיתית שלך לא תעשה בהפועל ת"א.

ובתוך אסופת הצעירים בתוספת מאור בוזגלו אחד, בולט מעל כולם אדום אמיתי, כזה שהיה ברגעים טובים יותר, מספר 16, הלא הוא עומר דמארי. דמארי הוא הפועל ת"א, והפועל ת"א היא עומר דמארי וכיום, זה משקף את מצבה בצורה הכי מדויקת. הסמל האחרון אוהב את הקבוצה מהלב והנשמה ונותן את כולו, אבל בדיוק כמו בלומפילד החדש שנושא אותו שם, הוא הכל חוץ ממה שהיה בעבר. כמו שבלומפילד בעל 29 אלף המושבים כנראה שלא יכול להפוך למבצר מחשמל עבור האדומים, כך דמארי כבר לא מסוגל ביכולתו הנוכחית להיות החלוץ הטוב בארץ, כמו שהיה בעבר.

אז מה בכל זאת מתפקד בהפועל ת"א? כנראה הנכס המשמעותי היחיד שנשאר לה: הקהל. אלפים שלמרות אינספור סיבות להפסיק להגיע, פרשיות הזויות ושחקנים שנטשו, עדיין נותרו שם. שירי שחקנים כבר אין, כי האסימון שבעידן המודרני של שכירי החרב שהשליכו את החולצה האדומה בכל הזדמנות, המועדון גדול מכל שחקן (חוץ מעומר דמארי). יחד עם זאת, עם שריקת הסיום, אותו קומץ בשער 5 החל לשיר שירים בגנות ההנהלה, שצריכה להפיק את הלקחים כדי להימנע מלאבד את הנכס המשמעותי היחיד שנשאר.

לאוהדים יש סבלנות, אבל ההתנהלות הנוכחית עלולה לגרום לה לפקוע. להסתכסך עם שחקנים בכירים על בסיס יומיומי, זה כבר לא יכול לעבור בשקט. חילופי מאמנים ואינספור פרשיות, פשוט מוציאות את הטעם. כך גם אם בסופו של דבר יקראו למוצר הזה בשם מלא ברגש כמו "הפועל ת"א" או "בלומפילד", אז אותו שם יהפוך לריק מתוכן וחסר טעם. בדיוק כמו להגיע למשחק מבלי לאכול את הבייגלה עם הטעם שכל כך התגעגענו אליו.

הדפס