בבלומפילד הייאוש יותר נוח: על הקאמבק הצהוב

אמרו שהוא קר ומנוכר ושמדובר בקערה מכוערת, אבל הכניסה לבלומפילד 2.0 הרגישה כמו חזרה הביתה. וגם: מדוע רק אצלנו יציעים ריקים זו מילה גסה? על הבכורה הצהובה במגרש

אבירן גרין
אבירן גרין  02.09.19 - 10:58
תחילת כתבה

יתרון ביתיות, כך מספרים, הוא בעל ערך מהותי בספורט. פפ גווארדיולה, למשל, סיפר שהאווירה באנפילד מוחשית ממש, הרבה יותר מפיקציה, כזאת ששיתקה את שחקני היריב לא פעם וסיפקה לאוהדי ליברפול שלל ערבים שיזכרו למשך שארית חייהם. בישראל, לעומת זאת, כשהאצטדיונים הם רכוש העירייה והקהל ציני בהרבה, קשה למצוא מבצר אמיתי, כזה שגורם לשחקני הקבוצה המארחת לתת יותר מהמקסימום שלהם וליריבות לעשות במכנסיים, אבל אם יש אחד שאמור להיות כזה הוא בלומפילד עבור אוהדי מכבי תל אביב.

שלוש שנים עברו מאז ה-0:6 ההוא על מכבי חיפה, המשחק האחרון של הצהובים בבלומפילד שלפני האקסטרים מייקאובר. ההגירה לנתניה לא עשתה חסד עם הקהל של מכבי ת"א, שהתגעגע לימים באצטדיון בו כל מושיקו לוגסי הופך לאנדראה פירלו, כל בעיטה של ערן זהבי נכנסת ושלכל אוהד מכבי ת"א היה טרבל קל. הם צפו בכל תמונה של מנוף בחורבות האצטדיון בשקיקה, פיסת המידע ולו הקטנה ביותר שפורסמה באתרים השונים סיפקה כמות משוגעת של הקלקות, עד שהגיע הרגע הגדול.

הופעות החימום של בני יהודה והפועל ת"א הסתיימו להן כבר בשבוע שעבר וכ-24 אלף אוהדים בצהוב גדשו את בלומפילד המחודש ואני בתוכם. הדרך לאצטדיון, בניגוד למה שסיפרו, לא הייתה ממש מסובכת: מי שמוכן ללכת ברגל יותר משתי דקות יכול למצוא חניה במרחק די סביר וגם מערכת השאטלים, כך נראה, סיפקה מענה יפה לקהל המכובד שהגיע ליפו ושעה וחצי למשחק חלקו כבר הספיק למלא את הבטן בפלאפל שנותר בדיוק באותו המקום. את "שניים בייגלה בעשרה שקלים" הישן והטוב לא הצלחתי למצוא בזווית העין ככל שהתקדמתי בגן כרונינגן, אבל ההתלהבות לקראת מה שמחכה בפנים הפכה את המידע הזה ללא רלוונטי כלל.

ואוהו, כמה יפה מה שחיכה בפנים. אמרו עליו שהוא קר ומנוכר, שהוא גדול מכדי שקבוצות העיר יצליחו למלא אותו ולספק תחושה ביתית, שמדובר בקערה מכוערת שנראית כמו האח המחטט באף של סמי עופר. אולי רק העובדה שמדובר במשחק הראשון של הקהל הצהוב הייתה זו שטשטשה את הנהי והביקורות שהומטרו עליו, אבל הכניסה לבלומפילד מודל 2019 הרגישה כמו חזרה הביתה, למקום המוכר והאהוב.

מצד שמאל, שער 11 הגדוש באוהדים צהובים פנאטיים ודרוכים, מימין יציע כתום שנותן קונטרה לא רעה בכלל. זה הרגיש שהמושבים קרובים לכר הדשא הרבה יותר מהמרחק הנקוב בחוברת ההדרכה והאווירה שנוצרת בזכות כך, כשיש מספיק אוהדים יש לציין, מאוד מיוחדת. שירי האוהדים הרגילים הגיעו לכל אוזן וכמוהם, למרבה הצער, גם מקהלת הפייק ניוז שבישרה בגסות על מצבו של יוסי אבוקסיס, השיר האלמותי שמספר כיצד גדלים ילדים בשכונה והעיבוד העממי והמרגש של הקהל הכתום ל"המורי הזקן" בתגובה לכך. הכל התערבב והפך להצגה אחת גדולה, כזאת שבנתניה או במושבה אוהדי מכבי ת"א ובני יהודה לא הצליחו לספק. אפילו כר הדשא עדיין לא הספיק לחוות את הסטופקס של חצי מקבוצות הליגה לפחות פעמיים בשבוע כמו זה של חבריו העצובים היהלום בנתניה או המושבה. אחד לאחד אירופה.

מה שהרס את האווירה שסיפקו אוהדי מכבי ת"א ובני יהודה, כמה חבל, הם 22 השחקנים (21 למשך קצת יותר ממחצית) שהתרוצצו על הדשא הצעיר והרענן בבלומפילד. האלופה מנסה לחזור למסלול אחרי קיץ מזוויע, אבל לא מזכירה אפילו בקצת את הקבוצה שרמסה את הליגה בעונה שעברה; מחזיקת הגביע, עייפה מהחוויה האירופית, גילתה שהיא לא משהו בליזום ולהחזיק בכדור והתוצאה? עוד 0:0 משמים שמהווה מוטיב חוזר בליגת העל עונת 2019/20. כי מסתבר שהדחיפה מהיציעים ועידוד בלתי פוסק לא עובד כל כך טוב כשהמגן הימני שלך לא יודע להתפנות למסירה או שאין חלוץ אמיתי שיודע לעשות את הפעולה החשובה ביותר עבורו – לכבוש.

ובדיוק בגלל זה הטענות על כך שהאצטדיונים גדולים מדי ואין צורך לבנות אותם כך כשקבוצות לא מצליחות למלא אותן די מוזרות. כי אם אין כדורגל גדול והאוהדים מגיעים רק כשהקבוצה מצליחה, אז למה שלפחות לא יהיו מתקנים ראויים שיהוו עטיפה למוצר השנוי במחלוקת? גם יציעים שלמים באולימפיקו נותרים מיותמים כשרומא מארחת במשחק ליגה זניח מול הלאס ורונה או פארמה, אז מדוע רק אצלנו יציעים ריקים זו מילה גסה? אוהדי מכבי ת"א עמדו בציפיות ממשחק החזרה שלהם לאצטדיון המיתולוגי וגם אם לא ימלאו אותו בכל משחק, העובדה שהם יכולים לעשות זאת מעידה על הצורך שהיה בשיפוץ הזה. כי 0:0 הרבה יותר יפה כש-26 אלף אוהדים סובלים ממנו ביחד, לא ככה?

 

הדפס