להפועל באר שבע האימתנית, זאת שלקחה שלוש אליפויות רצופות, היה דבר אחד שאין לבאר שבע מודל 2019 - מבצר. נכון, טרנר עדיין חי ובועט והוא עדיין מגרש שקשה לנצח בו, אבל הוא לא מגרש שבלתי אפשרי לנצח בו. 51 ניצחונות רצופים היו לב"ש ההיא, והיום? בקושי חמישה היא מצליחה לחבר. וזה רבותיי, רמז עבה לאוהדים: גם העונה באר שבע פיספסה את מירוץ האליפות.
ההפסד לבני יהודה אמש (שבת) הוכיח לנו דבר אחד - שההפסד לנס ציונה לא היה מקרי וחד פעמי. זה הפסד שקטע רצף של חמישה ניצחונות ביתיים והרחיק את הדרומיים עד מרחק תשע נקודות ממכבי ת"א, שנראה כי גם השנה היא תקרר את השמפניות מוקדם מהצפוי למורת רוחם של אוהדי ב"ש. אבל יותר מזה, זה שולח את ברק בכר לחשוב על העתיד קצת אחרי הגשם הראשון. שוב.
כל המחמאות מגיעות ליוסי אבוקסיס ושחקניו, הם עשו עבודה נהדרת. הם עלו למחצית השנייה בפיגור, לא נשברו והציגו כדורגל נהדר. לראייה, שחקן כמו עמית זנטי, שלא מצא את מקומו במכבי חיפה, עלה על הדשא בטרנר והבקיע פעמיים. אבל לצד המחמאות לבני יהודה, פשוט היה עצוב לראות את ב"ש ושחקניה.
בהפועל ב"ש כבר מבינים שהסיפור עומד להסתיים (ניר קידר)
ובזמן שב"ש לא מוצאת את הדרך חזרה לפסגת הכדורגל הישראלי, מכבי ת"א ממשיכה לשייט כל שבוע מחדש. למעשה, מכבי ת"א זו יחידה מאומנת. היה לה הרבה מזל עם סיפור השוער וייתכן שהשיא של דניאל טננבאום אומר יותר על הליגה מאשר על מכבי עצמה, אבל ההתלהבות והנחישות של הצהובים ראויים לכבוד. המאמן של הצהובים ראוי לכבוד.
אני אסביר: מכבי ת"א נפלה עם השוער היווני, אנדראס יאניוטיס. לא סתם נפלה, נפלה נפילה כואבת. אבל למזלה הגיע בחור אלמוני, ששיחק עם נבחרת ברזיל במכביה ולא ספג 11 משחקים ברציפות - זה מדהים. הסיפור של טננבאום זה ניסים ונפלאות. אי אפשר לכתוב תסריט כזה. למעשה, זה סיפור שייזכר עשרות שנים ולא בטוח שהשיא הזה יישבר אי פעם. אבל צריך להגיד את האמת, קבוצות שמגיעות לשחק נגד מכבי ת"א חושבות מראש הגנה. על כר הדשא, טננבאום לא היה צריך למתוח את איבריו יותר מדי פעמים.
השיא של טננבאום: ניסים ונפלאות (מאור אלקסלסי)
ממשיכים הלאה. מכבי ת"א וב"ש אמנם נלחמות על האליפות, אבל הקבוצה שהרשימה יותר מכולן השבוע הייתה מכבי נתניה. ניצחון שני ברציפות, במשחק חוץ בחיפה, עם שחקן אחד פחות. זה מוכיח באופן וודאי שמכבי נתניה נחלצה מהמשבר שבו הייתה נתונה. היהלומים שיחקו כדורגל נפלא, כדורגל תנועתי עם משחק לחץ על כל המגרש, וכל זאת גם כשהם נותרו בחיסרון מספרי.
הניצחון הזה הוא יותר מסתם שלוש נקודות, דראפיץ' וברדה הרוויחו פעמיים: מצד אחד הם הרוויחו את פאטוס בצ'יראי, שיצא מהתקופה הקשה, עלה מהספסל וכבש צמד. מצד שני, הם הרוויחו את גבי קניקובסקי, שהוכיח פעם אחת ולתמיד שהוא אחד השחקנים המוכשרים בליגה כאשר הוא משחק במרכז. לא בכנף, אלא במרכז. כשקניקובסקי משחק במרכז לצד אלמוג כהן ורועי קהת, נתניה בשליטה מלאה. הוא הוכיח שאפשר לסמוך על יכולת המסירה והבעיטה שלו ושלח מסר לאיש אחד - המאמן הלאומי, אנדי הרצוג. מסר לפיו אין צורך לחפש כוכבים במחוזות זרים כשיש שחקן כזה מתחת לאף. השניים האלה, בצ'יראי וקניקובסקי, הם סממן לכך שלמכבי נתניה יש קבוצת כדורגל טובה, שהחל מהיום תספק הרבה נחת לאוהדים שלה.
ונסיים עם המשחק המאכזב מכולם, או לייתר דיוק עם הקבוצה המאכזבת מכולם - אשדוד. למה מאכזבת? כי רמת הציפיות הייתה גבוהה. כשראיתי את ההרכב של אשדוד אמש, המשפט הראשון שיצא מפי היה 'מה יש לכפ"ס למכור?', אבל בפועל היא לא נפלה ממנה ואפילו עלתה עליה לעיתים. בתחילת העונה הייתה אמונה מסוימת שהפעם אשדוד תהיה בחלק העליון של הטבלה, אבל לפי המשחק הזה ברור כשמש שהיא נמצאת בדרכה לעונה נוספת בפלייאוף התחתון.
מנגד, היריבה מכפר סבא לא חפה מפשע. העולה החדשה הבקיעה עשרה שערים ב-11 משחקים וככה אי אפשר להישאר בליגה. אם כפ"ס לא תבקיע שערים היא תיאבק על חייה עד לסיום העונה והצעד הראשון צריך להיות הבאת חלוץ בינואר.
נתניה הרוויחה מחדש את בצ'יראי (ברני ארדוב)