בישראל יש שני מועדוני ענק. מכבי ת"א בכדורסל ומכבי ת"א בכדורגל. שני מועדונים עם שיאים בזכיית תארים. כל ילד שמגיע למועדונים אלה מבין כבר בגיל 9, שקודם כל צריך לזכות בתואר, כל השאר הוא כישלון. לכן, בחירה באחד משני מועדונים אלה, תהיה פתטית. צריך לבחור את המיוחד והמיוחד בעשור האחרון היה מועדון הכדורגל של הפועל ב"ש.
מדובר במועדון שלא היה שייך בכלל לגדולות של הכדורגל הישראלי במשך 40 שנים. להיפך, הרבה בעיות, מגרש כדורגל מחריד, ליגה שנייה, שחקנים שלא רצו לשמוע על הגעה לנגב וקבוצות שלא אהבו, בלשון המעטה, להגיע לאיצטדיון וסרמיל. איצטדיון שדמה יותר לכלא קציעות מאשר לאיצטדיון כדורגל. בקיצור, כל מה שלא היה צריך להיות במועדון כדורגל, היה בהפועל ב"ש.
כל זאת, עד שהגיעה הגברת אלונה ברקת בשנת 2007. יחד עם בעלה אלי, הם החלו יחדיו לבנות מועדון כדורגל שלא היה כמותו מעולם בהפועל ב"ש. ההתחלה הייתה קשה ביותר, לא הכל הסתדר, עדיין לא כולם היו "נעולים" על בני הזוג ברקת. כל זאת עד פתיחת איצטדיון טרנר לקראת פתיחת עונת 2015-2016. האיצטדיון, האוהדים, השחקנים והניהול, הפכו את מועדון הכדורגל הפועל ב"ש ב-180 מעלות. היסטריה והיסטוריה.
אלונה ברקת. הכל התחיל אצלה ואצל בעלה (אלן שיבר)
עד אותה עונה, היו 39 אליפויות בכדורגל הישראלי מאז שתי האליפויות האחרונות של המועדון בשנים 1975-1976. הפועל ב"ש לא הייתה בכלל קשורה לאותן אלופות. היו 4 מועדונים גדולים שזכו ברוב. מכבי חיפה 12 אליפויות, מכבי ת"א 9 אליפויות, בית"ר ירושלים 6 אליפויות, הפועל ת"א 5 אליפויות. סה"כ 32 אליפויות בתוך השנים שהפועל ב"ש לא הייתה שם. אליהן נצרף את מכבי נתניה עם 3 אליפויות ועוד 4 הבלחות של קבוצות עם אליפות אחת. לפי הסדר, הפועל כפ"ס, בני יהודה, הפועל ק"ש והפועל חיפה, כל אחת עם אליפות היסטורית. 39 שנים, 39 אלופות והפועל ב"ש לא הייתה באיזור.
האיצטדיון הנפלא, עם הקהל הנהדר, נתן תחושה של משהו אחר בב"ש וכך היה. סגל שחקנים מצוין, שהיה בלתי אפשרי להביא כמוהו בעבר, החל לתת הצגות בלתי רגילות. איצטדיון טרנר הפך למבצר שכמעט בלתי אפשרי היה להוציא ממנו נקודה. עם שחקנים כמו אליניב ברדה, שהיה הסנונית הראשונה עת חזר לב"ש ב-2013 אחרי 10 שנים בבלגיה, מאור בוזגלו, טוני וואקמה, בן שהר, מהראן ראדי, ג'ון אוגו, אובידיו הובאן, מאור מליקסון, בן ביטון, אופיר דוידזאדה, שיר צדק ומעל כולם המאמן ברק בכר, שניצח על תזמורת מפוארת.
זה לא היה פשוט. בתקופה שבה מעמד המאמן בשפל, בכר, ללא מנהל מקצועי כמו במכבי ת"א ומכבי חיפה, ניהל משברים, ניהל שחקנים מצוינים עם אגו בשמים והכל בצניעות ראויה לכל ציון. בסיומה של אותה עונה, במאי 2016, שוב האליפות חזרה לב"ש אחרי 40 שנים בדיוק. אם היה למישהו הרושם שזאת הייתה הבלחה, כמו בכפ"ס, בני יהודה, ק"ש והפועל חיפה, הרי שהתברר מהר מאד שאלונה ואלי ברקת לא שוקטים על השמרים. וזה המשיך עונה נוספת, בתוספת שני שחקני הגנה נהדרים, מיגל ויטור ומיחאי קורהוט והשיא מבחינת הפועל ב"ש, שהיא מראה את הגב למועדון הכי בכיר בכדורגל הישראלי, מכבי ת"א אחרי שזו זכתה בשלוש אליפויות עם ערן זהבי המצוין.
זהבי. נכנע לב"ש (אלן שיבר)
בכר. מאמן מבריק (אלן שיבר)
המהלך הכי מבורך של ברק בכר היה להשאיר בכל מחיר את שלישיית הזרים שהיו הלב של הקבוצה, בהגנה את מיגל ויטור, בקישור את ג'ון אוגו ובהתקפה את טוני וואקמה. ברגע שהמהלך צלח, ברק בכר היה רגוע כי זאת שלישיית זרים שלא ראינו הרבה כמותם בכדורגל הישראלי, כדורגל שידוע בהבאת זרים שלא מחזקים כלל. בב"ש זה "נתפס" מצוין. בינגו של ברק בכר.
בכלל, בשלוש האליפוית של הפועל ב"ש גילינו מאמן מבריק. היכולת לשמר שליטה למרות לא מעט בעיות, שינויים תוך כדי תנועה, החלפת מערכים תוך כדי משחק, לבוא כאנדרדוג אחרי 3 אליפויות של מכבי ת"א העוצמתית, עם המאמנים הזרים, עם ג'ורדי קרויף ומיץ גולדהאר, זו הצלחה ענקית. צריך גם כאן לתת קרדיט ענק לאלונה ברקת, עם החלטה מבריקה לסיים את דרכו של אלישע לוי הותיק והמנוסה ובמקומו להביא מק"ש את הצעיר והלא מנוסה ברק בכר. החלטה שהביאה 3 אליפויות מדהימות.
ההרכב הכי גדול של הפועל ב"ש בשלוש האליפויות: בשער- גיא חיימוב. מגן ימני- בן ביטון, בלמים- שיר צדק ומיגל ויטור, מגן שמאלי- מיחאי קורהוט, קישור- ג'ון אוגו, אובידיו הובאן ומאור מליקסון ובהתקפה מאור בוזגלו, אליניב ברדה וטוני וואקמה ונכנסים תמיד לשחק מהראן ראדי, אופיר דוידזאדה ודודו גורש.
לסיום, כמה נקודות שהפועל ב"ש, על אף הצלחתה בשלוש שנים אלה, הייתה צריכה לטפל בצורה אחרת. סיפור שיר צדק, על לקיחת החומרים האסורים, ההתנהלות התקשורתית ומחלקת הנוער המאוד מאכזבת. אין מונופול להצלחה, חייבים כל הזמן להשתדרג ולעשות זאת בצניעות, מה שאבד בשנתיים האחרונות, לתשומת ליבם של אלונה ברקת וברק בכר.
וואקמה ואוגו. עשו את ההבדל (אלן שיבר)