כנראה שאין דבר בתרבות שגורם לך להרגיש מבוגר יותר מהרגע הזה. השנייה שאתה מבין ששחקן שראית עולה לבוגרים, פורש. מעגל שלם של קריירה ארוכה נסגר אל מול עיניך, ואתה מפנים כמה הרבה ראית, וכתוצאה ישירה מכך - כמה אתה בעצמך עברת תוך כדי. מאור מליקסון תולה את הנעליים, ומתחשק לך לומר לזמן: איך רצת כל כך מהר? ולמה לא הספקנו להדביק את הקצב?
אני זוכר את הצעד הראשון שלו בבוגרים. בתוך קבוצה אפרורית ומשעממת בבית"ר ירושלים, עם תקציב קטן ומעט קהל, הסתובב ילד אחד מוכשר שמהר מאוד הלהיב את כל מי שראה אותו. נקודה קטנה של אור בתקופה שחורה בתולדות המועדון. הוא ליהטט וכדרר בין זרים כושלים ושחקנים מקומיים אפורים, מנסה לשווא להרים את העסק. צחוק הגורל היה, שדווקא כשבית"ר עלתה על דרך המלך סוף סוף, הוא ראה את הדלת. עד היום, נצבט הלב במחשבה לאן זה יכול היה להגיע.
הוא היה תמצית הנעורים שלנו. חלום של כל ילד שמפנטז על קריירה בכדורגל: לא להפסיק לרוץ, להתפרע על הדשא, לעלות כמו מטאור בגיל 18 ישר לקבוצה הבוגרת. להפוך את החלום של כל אחד מיושבי היציע, אלה שכבר ויתרו, למציאות חיים. והוא נשאר כזה, גם עמוק בעשור השלישי והרביעי לחייו.
כבש את הלב מהשנייה הראשונה בבית"ר. מליקסון במדים הצהובים
והוא מרגש גם כשהוא מצא לעצמו בית חדש - אולי הבית שהוא באמת חיפש. החיבור שלו עם הפועל ב"ש, דווקא בליגה השנייה, היה סימביוטי להפליא: מועדון ושחקן שחיפשו דרך, מצאו אחד את השנייה - וביחד המריאו לאחת השושלות המרהיבות של הכדורגל הישראלי. ביום שב"ש זכתה באליפות, הסתכלתי בטלוויזיה וראיתי רק אותו. הילד עם הרגליים הדקות, סוף סוף אלוף.
אין לו קריירה מרשימה לכתוב עליה. לא אינספור תארים, לא הרבה מאוד שערים (מליקסון תמיד לקה ביכולת המספרית), אבל הוא בעיקר השאיר חותם בלב של כולנו. מצא את החיבור לכל אוהד שראה אותו, בכל קבוצה ששיחק. בבית"ר ובמכבי חיפה, בפולין ובארץ, בטח בבירת הנגב שם הוא הפך לסמל, גם בלי שצמח באמת במועדון.
והזמן נוסע. כי זה מה שזמן אמור לעשות. עוד מעגל נסגר, עוד גיבור קטן של ילדות נפרד בצער מהמשחק היפה - מהמשחק שהוא הפך ליפה מעט יותר. אין דרך להילחם בכוח הטבע. כל אוהד כדורגל מהדור הרלוונטי, יסתכל על הפרידה, וגם מתוך העצב יעלה חיוך קטן. כי בסך הכל, זה היה מסע נהדר. כזה שכיף היה לקחת חלק ממנו. גם מהיציע, גם מרחוק.
אי אפשר לעצור את הזמן. רגע לפני העשור השלישי של המאה ה-21, גם מליקסון נכנע לו. אבל גם אם מליקסון לא הצליח לנצח, הוא בהחלט יכול היה להשהות אותו. נשאר צעיר גם בשניות האחרונות על הדשא, מצא את מגע הקסם גם כשזה היה כמעט בלתי אפשרי. ואת הקסם הזה ניקח איתנו הלאה, גם כשהוא ידהר אל השקיעה.
סוף סוף, אלוף. מליקסון חוגג את התואר ההיסטורי בב"ש (צילום: אלן שיבר)