על הרגליים: כדור הים חוזר למחסן של חיפה

כאילו יום שני לא היה: הקבוצה עדיין יכולה לכתוב את העתיד

תמיר אלחיאני  12.01.20 - 08:29
תחילת כתבה

אחרי הפסד, בייחוד הפסד צורב במיוחד ליריבה מושבעת ושנואה במיוחד, הדבר היחיד שאוהד כדורגל שרוף מייחל לו הוא להגיע כמה שיותר מהר למשחק הבא. הרי לוותר ולעזוב הכל זה לא באמת אופציה מבחינתנו, כפי שבוודאי שמתם לב, אז אנחנו חייבים לקפוץ בחזרה על הסוס ולהפיג את הטעם המר בפה (וההילוכים החוזרים שרודפים אותנו בסיוטים) כמה שיותר מהר.

מה אומר ומה אדבר, זה לא היה מהשבועות הכיפיים של חיי. מכבי חיפה מנהלת לא מעט מהמשאבים הנפשיים שלי בחיים, וגם אם אני משתדל לתפקד כמה שיותר נורמלי (ועל הצורה שבה הגעתי לעבודה ואף תיפקדתי בגבורה, יום למחרת ההפסד, אני יותר מראוי להיכנס לשורטליסט של מדליקי המשואות השנה ביום העצמאות) אני עדיין מסתובב עם חור בלב בצורה של ההחטאה של עוואד בדקה התשעים.

אז לצד החור בלב, והציפייה להגיע כבר למשחק בשבת, התלוותה גם תחושת חשש, כזו שפגשה אותי לא פעם השנה - איך אנחנו הולכים להיראות? הרי זה לא עוד הפסד, זו חתיכת זפטה על הגולגולת, באזר ביטר בדקה התשעים במשחק שאם לא הייתי בו פיזית, לא הייתי מאמין לרגע שאכן התקיים. אמנם זו חבורה של גברים, נחושים וחדורי אמונה, ואמנם הקהל עדיין מגיע בהמוניו, אבל זה כבר חתיכת מבחן בגרות. משחק חוץ לא פשוט, במוראל לא ברור, מול יריבה שתבוא לשחק כדורגל ולהביך את ההגנה המובכת למדי שלנו.

עשר הדקות הראשונות היו המשך של ליקוי המאורות ההגנתי משבוע שעבר, לרבות השער הפסול (בצדק גמור, גם הקרן לא היתה ולא נבראה), וניכר היה שהמשחק הקודם (בעיקר הסיום שלו) עדיין יושב לשחקנים בראש. יותר מדי היסוס, בהלה ואי דיוק בכמעט כל מהלך. אמנם היכולת בהמשך גם לא היתה מבריקה, אבל השורה התחתונה היא זו שקובעת, ובשורה התחתונה - צלחנו את המבחן הזה וחזרנו לחיים עם ניצחון מוצדק.

במשחקים מהסוג הזה, לא חשוב לשחק יפה, ולתת הצגת כדורגל אלא אך ורק שלוש נקודות, בכל דרך ובכל צורה. תיקו או הפסד, חלילה, היו מתחילים מבחינתנו כדור שלג, או יותר נכון - כדור ים.

מן הסתם, כמובן שהנתון המשמעותי ביותר ברמה הפרסונלית היה שובו של נטע להרכב, וגם יאניק וילדסחוט העניק לילד של נתניה באגף ימין מזכרת לא מי יודע כמה נעימה לעונת הסיפתח שלו בליגת העל. וכמובן, ניקיטה ואשכנזי ממשיכים לדפוק כרטיס, ודולב עם המלחמה והנחישות, והקהל ממשיך לדחוף כאילו לא היה יום שני מעולם, והמעגל ביצה-תרנגולת הזה בין הקבוצה לקהל ממשיך להתגלגל ולהעניק לעצמו אנרגיה של התאוששות, רעב וראבאק.

אני שומע לא מעט אוהדים שמדברים על מה היה אם הכדור של עוואד היה נכנס, ואם נטע לא היה מקבל את הצהוב, ואם ואם ואם. להם אני אומר: חברים, עזבו את העבר בעבר. על החלב השפוך הזה אין טעם לבכות, אין לנו שום יכולת לשנות את העבר ומה שהיה - היה ונחתם. אבל יחד, משחק אחרי משחק, מחזור אחרי מחזור, תיקול אחרי תיקול, צעד אחרי צעד, יש לנו בהחלט את היכולת לכתוב את העתיד.

והעתיד צופן לנו סופשבוע בחסות ז׳ק יולזרי, עם שני אוטובוסים שצפויים לחנות מול שערי היריבות בעפולה ביום שלישי ובסמי עופר ביום שבת. ברמה האישית, לא יודע מה איתכם - אני ממש מתרגש לקראת מחזור הגביע הקרוב, למפגש הראשון שלנו עם מגרש עירוני אולד סקול (אבל מתוחזק היטב) בעפולה, ומשחק מול קוטלת ענקים עם גולגולת אחת בחגורה, כזו שלמרות פערי הרמות יכולה בהחלט לעשות לנו צרות צרורות.

את הפריבילגיה של לזלזל היריבה הזו ניצלה, למרבה שמחתנו, יריבתה הקודמת, ולנו בטח ובטח שאין שום זכות ויכולת לנהוג בהם באותה הצורה. מה שבטוח, פשוט כיף להגיע למשחק הזה כשאנחנו עומדים שוב על הרגליים.

הכותב הוא אוהד מכבי חיפה