ההבדל הלא כל כך דק: על ההישג של קלינגר

ה-0:3 של הפועל ת"א על בית"ר חשף לנו נקודות למחשבה לגבי העמדה על הקווים. קלינגר עושה המון ממעט, בעוד לא בטוח שלוי הוא המתאים לתפקיד בבירה במצב הנוכחי. דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  03.06.20 - 09:37
תחילת כתבה

ההישג של ניר קלינגר. הרבה מילים נשפכו ועוד יישפכו על המשחק אתמול (שלישי) בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים, אבל האמת פשוטה הרבה יותר: הפועל של קלינגר עושה המון ממעט, בעוד בית"ר של רוני לוי עושה מעט מהמון. באופן יחסי, כמובן. קלינגר לקח קבוצה ששווה פלייאוף תחתון בואך מאבקי ירידה (זה האזור הריאלי של האדומים בשנים האחרונות), ועשה ממנה קבוצה שאפשר היה להגיד שהיא שווה כרטיס לאירופה.

כולם מדברים על הצעירים של הפועל, אבל זה הדבר הסקסי יותר: אין נרטיב שיותר קונה אוהדים, או תקשורת, מאשר חבורת שחקנים צעירים שעולה ביחד לקבוצה הראשונה ועושה שמות. הסיפור האמיתי של הפועל, לדעתי, הוא מי שמשחק ליד אותם צעירים - העלייה החדה שרואים ביכולת של שחקנים כמו עמרי אלטמן, מוטי ברשצקי ואפילו מאור בוזגלו - שעל כשרונו אין חולק - נראה בתחילת העונה מאוד לא טוב, והשתפר באופן חד תחת קלינגר. אפילו עומר דמארי חזר לכבוש. הפועל הייתה בנקודה מסוימת, והיא נמצאת במקום אחר לגמרי עכשיו. כך מודדים, בעיניי, הצלחה יחסית.

ואסור לשכוח באיזו סביבה קלינגר פועל. הוא עובד במקום שבו מאוד קשה להצליח, עם תנאים כלכליים לא אידיאליים בעליל, ועתיד מאוד לא ברור. הרבה מאמנים היו לוקחים את המצב שבו שרויה הפועל כסוג של תירוץ, וקלינגר התייחס אליו כסוג של מקפצה. הוא ידע שיש לו מעט, הכיר במציאות הזאת והפיק ממנה את המיטב. במובן הזה, קלינגר טוב משמעותית מהסגל שלו, וטוב כנראה גם הרבה יותר מהמועדון שבו הוא עובד. כשהוא עלה לפלייאוף העליון, היו כאלה שצחקו על ההגדרה שלו בתור "מאמן העונה". מבחינתי מאמן העונה תמיד יהיה המאמן שזכה באליפות (אלא אם מדובר בתרחיש יוצא דופן) - אבל אם הייתה קטגוריה של "מחולל השינוי של העונה", קלינגר לוקח את הקטגוריה. בענק.

מה שבית"ר ירושלים שווה. בית"ר ירושלים לא שיחקה משחק שתואם לתבוסה של 3:0. כשמסתכלים על כמות המצבים, על מספר הפעמים שבהן שחקנים של בית"ר היו יכולים לעלות על הלוח, קשה להגיד שזה משחק טיפוסי בו קבוצה מובסת. אבל אם היא הפסידה משחק כזה בתוצאה של 3:0, זה אומר עליה משהו. בעיקר על שבירות מסוימת ביכולת שלה להתמודד. וכן, היה הרכב חסר ונעדרו שחקנים משמעותיים. ובכל זאת, השלישייה הקדמית כללה את לוי גארסיה, פרדי פלומן ושלומי אזולאי. שלישייה התקפית לגיטימית ברמה של ליגת העל. שלישייה ששווה גול אחד במשחק, לפחות.

וזה הצד השני של האובר-אצ'יבריות באדום: אנדר אצ'יבריות בצהוב-שחור. אני לא חושב שבית"ר הזאת, בשלב שבו היא נמצאת גם ניהולית וגם מקצועית, שווה יותר ממקום שלישי. מכבי חיפה (גם עכשיו) היא קבוצה הרבה יותר טובה, ועל מכבי תל אביב אין מה לדבר. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהפער הזועק שבין השמות לבין המעשים. בין מה שהקבוצה הזאת הבטיחה, לבין מה שהיא מקיימת. זה תמיד היה המתח שבו בית"ר התקיימה, וזה מתח שנראה בלילה הזה בבלומפילד גדול מאי פעם.

אז האם רוני לוי צריך להמשיך או ללכת? אי אפשר להגיד שרוני לוי נכשל, אבל אפשר להגיד שהוא יתקשה לקחת את בית"ר מעבר למקום שבו היא נמצאת עכשיו. יכול להיות שמקום שלישי וגביע מזדמן זה המקום הטבעי של הקבוצה מהבירה בשרשרת המזון של הכדורגל הישראלי. מאוד יכול להיות. אבל את זה היה לה, במידה רבה, גם בתקופת אלי טביב (ושלא ישתמע שלדעתי בית"ר צריכה לחזור לשם - אלף פעם לא). אם משה חוגג רוצה לקחת את בית"ר למחוזות אחרים, למחוזות שאליהם המועדון (ככלל) מכוון, הוא צריך דמות אחרת על הקווים.