חבר מכוכב אחר: הזרים המלהיבים שהיו כאן

הקונצרט של ז'וסוואה פתח את התיאבון: אחרי ההופעה של הפורטוגלי בגמר הגביע, בחרנו את זרים הכי מלהיבים שהיו פה. מי שידעו לרגש, לספק ברק - ולנצח. המצעד כאן. מי בטופ?

אבישי סלע
אבישי סלע  17.07.20 - 19:00
תחילת כתבה

עונת 2019/2020 תיזכר בתור "עונת הקורונה". העונה שהתארכה מאוד, יצרה לא מעט בלבול - אבל הותירה מאחוריה כמה סמלים: איביץ' הקשוח והמאופק, בלבול שהגיע לעונת שיא כמאמן - וגם ז'וסוואה. שחקן שלקח לו קצת זמן כדי לזהור, אבל הנגיף - באופן אירוני - עשה לו טוב, כי הוא הבליט את הכישרון שלו. דווקא בעונה שבה הפועל ב"ש נראתה כמו צל דהוי של הקבוצה הגדולה ההיא, הוא קיבל את המשבצת ופרח. ההופעה הגדולה בגמר הגביע היא אחת מתצוגות היחיד הבלתי נשכחות של שחקן זר שראינו כאן.

כדורגלן אחד שמשנה משחק, וקובע את התוצאה שלו. הקונצרט של הפורטוגלי פתח לנו את התיאבון, ואת הזיכרון - והחלטנו להיזכר בחמישה שחקנים זרים מופלאים. כאלה שהצליחו לספק התלהבות, שקיבלו את הכדור ויצרו ציפייה בקרב הקהל. ששבו את לבבות האוהדים, וגם את יתר הצופים, בקסם כדורגלני מעולם אחר. ז'וסוואה וצ'ארון שרי, שנתנו עונה נפלאה, לא יהיו חלק מהדיון - רק מפאת הזמן, אבל הנה כמה שמות אחרים, שאי אפשר להיזכר בהם בלי לחייך.

5) דימיטר טלקייסקי (או: "הממזר")
זו היתה הפועל ת"א שנאבקה על חייה. אלי גוטמן הגיע לקבוצה, כדי להחליף את גיא לוזון שדרדר אותה אל מתחת לקו האדום. גוטמן סיפק כמה החלטות מעניינות - ההימור על ביברס נאתכו הצעיר, ההחלטה להשאיל את שלומי ארבייטמן ממכבי חיפה, אבל מעל הכל היו שם שני שחקנים זרים מבולגריה: אלין טופוזאקוב, בלם בעל שיעור קומה, וטלקייסקי.

אז נכון, זה נגמר יחסית מהר, אבל אוהדי הפועל לעולם לא ישכחו את מס' 31. נמוך קומה, מהיר כמו שד, ואחד שלא הפסיק לייצר גולים בלתי נשכחים. שניים במיוחד - הבומבה ההיא בדרבי התל אביבי על חשבון מכבי, והמתפרצת הסוחפת ההיא שהכריעה סופית את בית"ר ירושלים - וסללה את הדרך להישארות בליגה. הייתי שם, בשערים 4-5, כשטלקייסקי הקפיץ את הכדור ישר לתוך הלב שלך. זה היה הפסד כואב, אבל ברבות השנים, גם האוהד שספג יכול להסתכל על שד משחת בולגרי ולהגיד: ממזר. חתיכת ממזר.

4) טוני וואקמה (או: "הקלאסי")
בסוף, מה שנשאר זה האגף הזה. החיתוך המהיר מצד שמאל לכיוון האמצע הפך למוב שמזוהה יותר עם אריאן רובן, אבל בישראל זה היה וואקמה. מי שהגיע לארץ בכלל להפועל רעננה, והפך אותה כמעט לבדו לקבוצה ששווה פלייאוף עליון, עבר להפועל באר שבע ושם הפך לשחקן שבלתי אפשרי לעצור. הוא היה מקבל את הכדור בפינה, ולא מפסיק לרוץ.

שחקן שכל נגיעה שלו בכדור היתה חשובה, משמעותית; מי שלא זכה באף תואר של שחקן העונה בשלוש האליפויות של בכר וב"ש, אבל היה הקו המחבר בין שלושתן - שחקן שבונה קבוצה אלופה. פיזיות של שחקן NBA, אופי של רוצח סדרתי וכישרון כדורגלני כמו שפשוט לא ראו בארץ באותן השנים. וואקמה מככב היום גם במגרשים של טורקיה; הוא אחד הזרים הטובים גם שם. כאן, הוא בילה חמש שנים, שאף אוהד ישראלי - אובייקטיבי או לא - לא יוכל לשכוח.

3) תמאש שאנדור (או: "הקלף המנצח")
הוא הגיע לבית"ר ירושלים דקה אחרי התהילה. דווקא בעונה שבה בית"ר לא הצליחה לזכות באליפות, בניגוד לשנתיים הקודמות של השריף וקשטן. אבל בלב של כל אוהד בית"ר, יהיה תמיד מקום מיוחד לפנטזיסט עם התלתלים. שחקן יוצר, דריבליסט מושלם וכזה שיודע להבקיע שערים בלתי נשכחים. זיכרון אחד אני אקח איתי לתמיד - חנוכה 1998. בית"ר מארחת את מכבי ת"א בטדי. אז, עוד היו לה אספירציות לקחת אליפות שלישית ברציפות (בדרך לשם, היא תיתקל במישהו שמופיע במקום הראשון ברשימה). זה היה משחק סוער, רצוף תהפוכות, מהלכים, כרטיסים אדומים - ורגע הונגרי אחד בלתי נשכח.

מס' 19 בצהוב-שחור קיבל את הכדור במרכז השדה, וניצל טעות בהגנה של האורחת. משם הוא רץ, ורץ, ורץ - עקף את אובארוב והשחיל קטנה. טדי התפוצץ, ואני התאהבתי. בקוסם בעל הפנים היפות, שחקן של היילייטים עוד לפני שהיה יוטיוב, איש שלא זכה כאן באף תואר אבל נכנס אל הנצח בגלל הזכרונות. לא סתם האחים צברי שרו: "חסר לו עוד קלף לסגור פינה / אין את הקלף של תמאש שאנדור בכל המדינה". כי הוא היה נדיר. יחיד במינו. ועם כל הכבוד (ויש מלא) לשאלוי, לפישונט, להאמר - בסוף, כולנו, רצינו את התמאש.

2) ניקולאי קודריצקי (או: "הצאר")
הרבה זרים הגיעו לאורך השנים לכדורגל הישראלי. מעטים הפכו לסמלים של הקבוצה בה שיחקו. אחד כזה היה "ניקו" - שחקן זר שהגיע מאוקראינה, אבל הפך לחלק בלתי נפרד משכונת התקווה הרבה אחרי שנפרד. אבל עם כל הכבוד לסמליות, בטח לסוף הטראגי - צריך לדבר כדורגל. כי קודריצקי היה שחקן שלא הפסיק לייצר התרחשות וציפייה. במגרש הקטן בשכונה, הוא היה המלך האמיתי.

יכולות לכבוש מרחוק או מקרוב, בראש או ברגל, בצ'יפ או בבעיטה ישירה וחדה - שחקן שלא סתם נחשב לאחד מגדולי השחקנים של בני יהודה, מועדון שהצמיח הרבה שחקנים גדולים לאורך השנים. הסוף הטראגי רק הדגיש את תחושת ההחמצה. יכול להיות שהיה מטפס בדיונים האלה הרבה יותר גבוה, אלמלא הגורל לקח אותו אליו. לא היית צריך להיות אוהד בני יהודה, כדי להרגיש משהו כלפי כדורגלן שכזה. וקודריצקי היה מישהו ששווה לזכור.

1) ג'ובאני רוסו (או: "כוכב הרוק")
כנראה שאי אפשר היה לזקק כוכב מושלם יותר לשנות התשעים - כישרון? צ'ק. יופי חיצוני? באבוהה צ'ק. שם של מאהב איטלקי? צ'ק. ווינריות? צ'ק. החבילה השלמה. ג'ובאני רוסו הגיע לישראל בקיץ 1996 (יחד עם פנטזיסט אחר, סיאד חלילוביץ') - ואת העונה הראשונה שלו בישראל, סיים עם שער במספרת בגמר גביע המדינה. אבל כמאמר האלוף במילואים אלון "קרמבו" שגיב מהסרט "מבצע סבתא", הוא התחיל הכי מהר - ואז הגביר.

שנתיים אחר כך הוא הפך לכוכב הרוק המושלם; לא רק לשחקן הכי טוב בליגה בפער אדיר, ומי שלקח את הפועל חיפה (הפועל פאקינג חיפה!) לאליפות דורסנית שלא היתה כמוהה - וגם לא היתה מאז, אלא גם לגיבור תרבות, מי שמשך למגרשים עשרות ומאות ילדות שהתלהבו מהקסם שלו. כדורגלן שלא היה חזק רק על המגרש, זו הבשורה של שנות התשעים, השנים שבהן כדורגלנים בכל העולם הפכו לא רק לבעלי מקצוע, אלא גם לפרזנטורים.

ורוסו היה הפרזנטור המושלם: מי ששילב בין יכולות עילאיות על הדשא, חיבור מושלם לישראליות (ותודה לחלטורה הישראלית, שגרמה לכך שלא ראינו אותו משחק במדי הנבחרת) ומראה חיצוני של כוכב. ברבות השנים, רוסו יהיה חלק גם מקבוצה גדולה אחרת - מהצד השני של הכרמל, במכבי חיפה, זו שתיקח אליפות ותמשיך לקמפיין היסטורי ופורץ דרך בליגת האלופות. היה באדום ובירוק, בצהוב כחול וצהוב שחור - אבל קודם כל, היה שחקן שכל ילד מהדור שלי לא יכול היה שלא להעריץ. דון ג'ובאני עם גיטרה חשמלית ביד, מלך אמיתי.