יוסי אבוקסיס, קונצנזוס

השחקן שאוהדי היריבה אהבו לשנוא, בעיקר כי הוא לא שיחק במדים שלהן, הפך למאמן של קבוצות מעוררות סימפטיה ושובות לב. על המהפך שעבר אגדת העבר, שחוגג יום הולדת 50

אבישי סלע
אבישי סלע  10.09.20 - 15:33

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

כילד, יש לך לא מעט אשליות אופטיות בחיים. אתה חושב שאנשים בכיתה י"א הם מבוגרים נורא (היום הם נראים לי קטנים), אתה חושב שכדורגל ישראלי הוא הדבר הכי טוב בעולם (אני עדיין קצת חושב ככה.. מה זה אומר עליי?) או ש"זהו זה" ו"הקומדי סטור" לעולם לא יירדו מהאוויר. אבל יש לכל אחד את האשליות שלו, אלה שהוא גדל איתן ויום אחד מתפכחות ברעש גדול. אז הנה הוידוי שלי: כשהייתי ילד, שגדל בתור אוהד בית"ר ירושלים, חשבתי שיוסי אבוקסיס הוא "משלנו". זה נראה נורא טבעי: שחקן פייטר עם המון כישרון, מין גאון קטן עם החולצה מספר 8. לא משהו שזר להיסטוריה הבית"רית. רק באותו קיץ מר ונמהר של 2001, הבנתי בכלל שהוא גדל בהפועל ת"א. שהוא היה ההפך הגמור מכל מה שדמיינתי.

יוסי אבוקסיס, היום בן 50, הוא דמות שכמעט אין בכדורגל הישראלי, ומעטות כמוה בכדורגל העולמי של היום, הסטרילי והקפיטליסטי: כזו שאי אפשר להישאר אדיש אליה. הוא היה הכי שנוא והכי אהוב בנשימה אחת, שחקן שבשיאו כל קבוצה בארץ רצתה שישחק אצלה, וכל קהל יריב שרק לו את הבוז הכי חריף כשהוא עמד מנגד. שילוב בלתי נתפס של גאון כדורגל אמיתי וכסחן בלתי נלאה. האיש שמסוגל, באותו המשחק, לגרום לך לתהות איך לעזאזל הוא לא מורחק - ולמה לעזאזל הוא לא יכול להמשיך לשחק עוד כמה שעות.

וכן, אבוקסיס שבר לי את הלב בקיץ ההוא. לי וללא מעט אוהדים, אחרי שנדר כי הוא רוצה להיות "היורש של אוחנה", ואז עזב כשבית"ר התפרקה תחת הניהול הכושל של גד זאבי. היו שם עלבון ותחושת בגידה, בעיקר בגלל הקשר המיוחד שנרקם. הוא לא גדל בבית"ר, אבל הוא היה אהוב. אותה דואליות במסגרתה רק צבע החולצה מפריד בין "שחקן נשמה" לבין "שחקן ברוטאלי". מצד שני, מה יותר חשוב מצבע החולצה?

ושכבות האנטגוניזם הפכו לחזקות יותר, ככל שהפועל ת"א - יחד איתו - הגיע להישגים. במסע האירופי, וב-17 הגביעים הרצופים (עד שגיא לוזון גרם לו לפרוש), הוא הלך ויצר את הבונדינג עם הסמל האדום, שאני כל כך רציתי שיהיה בצד שלי. ותחושת העלבון הופכת מהר מאוד לכעס. כזה שגם היתה שמן בעצמותיו של אבוקסיס, שהפכה אותו לשחקן טוב וחזק יותר. הדלק במכונה הנמצאת במרכז המגרש.

אבל גם כעסים ישנים, כמו אהבות ישנות, דוהות עם השנים. עם הזמן, אבוקסיס נראה הרבה פחות מאיים - והרבה יותר סימפטי. גם כמאמן, הקבוצות הצנועות והיפות שהעמיד על הדשא שבו את הלב, הדמות שלו כאדם התבלטה מעבר למה שהיה על המגרש - מעל כולם, היה גם היוטיוב שהציף מחדש את התקופה ההיא בבית"ר. את המסירות, את ניהול המשחק, את המעורבות, את הכוח בבעיטה לשער. האיש שאמנם שבר את הלב, אבל גם מילא אותו באושר בשנתיים מופלאות שלא אוותר עליהן לעולם. שזרעו את הזרעים לאהבת הכדורגל שלי.

ובסוף? כנראה שבכל זאת, הזכרונות החיוביים מנצחים. המהלכים, והלב הגדול, משכיחים את ההחלטות הקטנות; התמונה הגדולה חשובה יותר מהפרטים הקטנים. והתמונה הגדולה היא שיוסי אבוקסיס, עם כל האנטגוניזם המוצדק שעורר, היה בסופו של דבר מלך על הדשא, מאסטר בנעלי פקקים, וגם מאמן מצוין שכיף לראות את הקבוצות שהעמיד. סיפור של אהבה, שהפכה לשנאה, וחזרה להיות אהבה.

מזל טוב, יוסי.