פצע פתוח: מה בית"ר יכולה ללמוד מסיפור הצ'צ'נים?

בית"ר ירושלים עומדת, שוב, בפני תהפוכה היסטורית. היא עברה לא מעט כאלה בשנים האחרונות, החליפה עשרות שחקנים ומאמנים ואפילו כמה בעלים שונים. ובכל זאת, כנראה שהמקרה הזה הוא אחרת: השינוי שנושאת בחובו "עסקת האמירויות", עליה מנהל בימים אלה הבעלים משה חוגג משא ומתן עם איש העסקים האמירתי, חאמד בן חליפה, נועד לגעת באש הבוערת - בתופעת הגזענות, שהכבידה על המועדון כל השנים. וצריך להגיד שלא היו רק התפתחויות שליליות בסיפור; פעם היתה גזענות נגד שחקנים שחורים, שנוקתה די בהצלחה, שחקנים מוסלמים כבר לבשו את המדים של בית"ר לא פעם. עלי מוחמד, שעליו בתחילה הוטל וטו מצד ארגון האוהדים "לה פמיליה", הוא היום שחקן בית"ר - ואפילו שחקן יחסית אהוב ביציעים.

• ב-20:45: בית"ר ירושלים מול הפועל ב"ש, ישיר ב-SPORT5

ובכל זאת, יש תרחיש אחד - שכמו לגבי הלורד וולדמורט - אסור להגיד את שמו. תרחיש הצ'צ'נים: הוא חוזר לסיפור שקרע את המועדון מבפנים, שהוביל את בית"ר ככל הנראה לתקופה הכי טראגית בתולדותיה. האירוע במסגרתו הובאו זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב לבית"ר, באמצע מה שהתפתחה כאחת העונות המוצלחות של המועדון, עומד בפני כל הצדדים כסוג של תמרור אזהרה: איך הצליחה הגזענות והשנאה להפוך מועמדת לאליפות בפוטנציה, קבוצת צמרת מלהיבה, למי ששרדה בליגה רק במחזור הסיום של העונה. אז אם תרצו, הטקסט הזה נועד לבאר את תמרור האזהרה הזה - מה קרה שם, בחודש ינואר 2013, שהעביר את המועדון הכי סוער טלטלה אחת - אחת יותר מדי. ומה אפשר לעשות כדי שהטרגדיה, שנגמרה בשריפת בית וגן, לא תחזור על עצמה שוב?

שני גיבורים מלווים אותנו במסע הזה: אלי כהן "השריף", היום בן 69, היה מאמן הקבוצה באותה עונה. "השריף" הגיע לבית"ר בעיצומה של עונת 2011/12, כשהחליף את יובל נעים שהתפטר. כהן הוביל את הקבוצה לריצה הבלתי נשכחת בסיום אותה עונה ("אלמלא היה פלייאוף, היינו מסיימים במקום הרביעי", הוא אמר לי), ופתח את העונה על הקווים בסיטואציה אכזרית במיוחד - כשהבעלים לא נמצא, כמעט ואין כסף בקופה, והסגל מורכב משחקנים צעירים ומקומיים. שיקו כהן, בן 37, היה אוהד הקבוצה - ילד שגדל בשכונת גילה בירושלים, אוהד שצמח ביציע המזרחי, וראה את העסק קורס לנגד עיניו. שני האנשים שדיברתי איתם גמרו את העונה ההיא כשהם מחוץ לבית"ר: מי סיים את תפקידו כמאמן והלך הלאה, ומי עם לב שבור, בדרך לתחנה אחרת.

העלייה
"כשהעונה התחילה, פשוט לא היה כסף", אמר השריף וחזר לקיץ 2012. "הקבוצה היתה מבוססת בעיקר על שחקני בית; אם בעונה הקודמת היו לנו שבעה שחקנים מקומיים, הפעם היו תשעה. כדי לפתוח את העונה, הייתי צריך למכור את דן איינבינדר (לקרית שמונה), אבל הצלחתי להביא בלם וחלוץ מקרואטיה (דינו שקבורץ ודומיניק גלאבינה), והתחלנו לנצח, שבוע אחרי שבוע". שיקו מוסיף: "העונה הזאת הגיעה אחרי שנים שהזהות הבית"רית קצת דעכה, וזה היה כיף מאוד. היתה קבוצה מקומית עם כדורגל שמח. ידענו שלא ניקח אליפות, כן? אבל זו היתה עונה פשוט יפהפיה להיות אוהד בה".

ואכן, אחרי פתיחה קצת מגומגמת, בית"ר של השריף וטלסניקוב לא הפסיקה לנצח. ניצחון חוץ בבני יהודה 1:2 החל את הריצה, אח"כ הגיע גם ניצחון ביתי בלתי נשכח על הפועל תל אביב בטדי, והכל תוך כדורגל מרשים ושובה עין: אריאל הרוש עמד בין הקורות, אלי דסה הצעיר פרץ בעמדת המגן הימני, אבי ריקן ודאריו פרננדז ("אחד הקשרים הטובים ששיחקו בארץ", אמר השריף) הלהיבו בקישור, ערן לוי סיפק מהניצוצות הרגילים שלו, ובשפיץ המתינו חן עזריאל ועמית בן שושן.

בית"ר הפכה לחברה קבועה בצמרת. רשות הדיבור למאמן שלה: "היינו יכולים להתמודד על האליפות", אומר לי השריף. "אני זוכר את המשחק מול מכבי תל אביב (האלופה בתום אותה עונה), שיחקנו נגדם באצטדיון רמת גן, בגלל משחק רדיוס. היו 30 אלף איש ביציעים, בגשם מטורף. נגמר 1:1 (קובי מויאל כבש שער שוויון בנגיחה - א.ס). היינו רחוקים ארבע נקודות ממכבי תל אביב, ואם לא היה כל הבלגן שהיה, היינו גומרים לכל הפחות במקום השני".

ואז, קרה משהו במסדרונות הקבוצה. "גאידמק התחיל להגיע", סיפר השריף. "עד אז לא ממש ראיתי אותו, בטח שלא הכרנו. הפעם היחידה שהכרתי אותו היתה מבחוץ, כשהוא ארגן כל מיני מסיבות. פתאום הוא בא לאימונים, לכל מיני אירועים של המועדון. לחצנו ידיים והכרנו. הוא שאל אותי אם אפשרי שהוא ייקח אותנו למשחק ראווה. שאלתי איפה, והוא ענה - בצ'צ'ניה. מיד סירבתי. היינו באמצע של רצף נצחונות נהדר בליגה, ולא רציתי לפרק הכל בגלל משחק אחד. ארקדי הבטיח לי שנחזור עד יום שבת - אני התניתי את זה בכך שניסע ביום ראשון, ונחזור ביום שלישי. אם זה קורה, אני מסכים. וזה מה שקרה. טסנו במטוס פרטי".

כך התרחש אחד האירועים הגרוטסקיים של אותם שנים בכדורגל הישראלי: בית"ר ירושלים, בעיצומה של עונה מבטיחה, ארזה את מיטלטליה לטובת משחק משונה מול טרק גרוזני. המשחק נערך בצהרי יום שני, והסתיים בתיקו 0:0 די משמים. עד אז לא ממש היתה ברורה עילת הנסיעה, אבל מאחורי הקלעים - כבר היה ברור למה בדיוק כל הטיסה הזאת הגיעה. "גאידמק דיבר איתי אחרי המשחק, ושאל אותי היפותטית: אם הייתי רוצה איזשהו שחקן מטרק, את מי הייתי מביא? וראיתי בחוד שלהם שחקן אחד, סדאייב. הוא היה טוב, ועובדה שאחר כך הוא גם הבקיע שערים בפולין. באותה תקופה רציתי חיזוק, והייתי במשא ומתן עם חלוץ קרואטי אחר, אבל גאידמק נתן להבין שכסף ממנו אני לא אראה, ואם יבוא חלוץ - זה רק דרך הקומבינה הזאת. אז הלכתי על החיזוק שהיה לי. שיהיה סדאייב".

ההתרסקות
יום שבת, ה-26 בינואר 2013, נראה כמו עוד יום שבת רגיל בחורף הישראלי. בפועל, התרחשה סערה - שהשפיעה על שני הגיבורים שלנו, כמו על מועדון שלם. "אני לא אשכח את השבת הזאת בחיים", אמר לי שיקו. "קמתי בבוקר, בערב היה משחק, עברנו תקופה טובה בסה"כ. ואני קורא באחד האתרים ש'בית"ר תביא שני שחקנים מוסלמים'. באותו רגע? זה הרגיש כמו גימיק. הנה מנסים שוב להבעיר את השטח, אבל אנחנו נתגבר על זה. היינו בעונה טובה. התבדיתי", הוא אמר לי בחיוך, "אוי, כמה שהתבדיתי".

"איציק קורנפיין התקשר אליי, ושאל אותי אם קראתי תקשורת", סיפר השריף על הבוקר שעבר עליו. "מיד נכנסתי וראיתי את הכותרת - 'אני מביא שני מוסלמים לבית"ר'. הוא הגזים", סיפר עליו המאמן. "הלך אנטי, והביא אותם בקול רעש גדול. ואז האוהדים התפוצצו: בכל אימון הגיעו אלפים. אני זוכר שבאימון הראשון שלהם, אוהד אחד כמעט קפץ מהגדר כדי לריב עם סדאייב - אבל זה לא מישהו שאתה רוצה להתעסק איתו... פשוט לא היינו יכולים להתאמן. אלה היו אלפים, כל שבוע. אני זוכר שבמשחק שבו סדאייב כבש (נגד מכבי נתניה בטדי, נגמר 1:1), אלפיים איש פשוט קמו ועזבו. היינו צריכים להתאמן בטדי, כי אי אפשר היה לעבוד בבית וגן. זה היה סיוט אחד גדול".

"אני זוכר את רבע הגמר מול מכבי חיפה", שחזר שיקו את אחד המשחקים הגורליים. "היה דיבור מאוד חזק, שהנה המשחק שבו אנחנו נעיר את הקבוצה. בכל זאת, גם יריבה גדולה וגם הגביע, זה משחק שהיינו אמורים להביא 15 אלף איש בקלות. היה ריק. 2,000 אוהדים של לה פמיליה מפוזרים ביציע המזרחי - ושקט רצחני. פשוט לא האמנתי". חיפה ניצחה בקלות 0:3. זאור סדאייב, שפתח בחוד, בקושי זכה לאיזשהן מסירות. באופן כללי, השחקנים נמנעו מלמסור לו גם כשהיה חופשי - אבל על זה, בהמשך.

וכך, החל השינוי הדרסטי - והבלתי נתפס בדיעבד: קבוצה שעד המחזור ה-19 עשתה 31 נקודות מתוך 57, ב-14 המחזורים האחרונים הוציאה 8 נקודות בלבד. קריסה מ-54.3% הצלחה בשני השלישים הראשונים של העונה, ל-19% בלבד בשליש האחרון. "ממועמדת לאליפות, הגענו למצב שבקושי נשארנו בליגה", סיפר השריף. "ככה התייסרנו ממש עד סוף העונה. במחזור האחרון, בסכנין, היתה אווירה של טרור. סדאייב הורחק בדקה ה-30, פשוט כי הוא עלה עצבני. לא הפסיקו לקלל אותו. הרבה קהל הגיע מבית"ר. עשינו תיקו, מכבי נתניה הפסידה וירדה במקומנו".

שיקו מספר על איך שזה נראה מהיציע: "זו פשוט היתה קריסה מוחלטת. אני זוכר ששבוע אחרי בני יהודה, הגיע המשחק הזה ברמת השרון, שבו הפסדנו והקהל של בית"ר שמח. אז אמרתי לעצמי 'פאק, מה קורה פה?'. אנחנו בית"ר, היינו הקהל הכי מדהים בעולם. קהל שמשאיר שלוש נקודות - פעם היו שתי נקודות - בשער הגיא. ועד הרגע האחרון, הייתי בטוח שהקהל השפוי ינצח. אנחנו בכל זאת קבוצה עם מאות אלפי אוהדים. ולא ראיתי אותם סביבי. זה פשוט הוציא לנו את כל הרוח מהמפרשים".

הסיבות
אז איך כל זה קרה? איך הבאתם של שני שחקנים זרים יכול, כמעט, לפרק מועדון - להוריד את בית"ר ירושלים ליגה, אחרי 21 שנים? "שחקנים פשוט היו מאויימים", התוודה השריף. "רעדו להם הרגליים. היתה אווירה של פחד. אני זוכר איך ראינו על אחד השחקנים (השם שמור במערכת) שמשהו לא בסדר איתו. קורנפיין ביקש ממנו את הטלפון, קיבל אותו - ופשוט ראה את כל האיומים שהוא קיבל מהאוהדים. רצינו ללכת עם זה למשטרה, הוא התחנן שלא נלך. היה קשה מאוד לתפקד בתקופה ההיא".

ההסבר של שיקו, נוגע לקהל שלא הגיע. "היו שתי בעיות איתנו, עם 'הקהל השפוי' של בית"ר: קודם כל, לא היינו אקטיביסטים. הרוב ישב במערבי, עודד מדי פעם אבל לא עשה יותר מדי. לקחנו את הקבוצה כמובנת מאליה. לא היה באופי שלנו להילחם. והדבר השני הוא שלא היתה לזה הצדקה מקצועית אמיתית. הרי לא באמת היה צריך את שני השחקנים האלה. זה לא עניין של גזע", הוא הבהיר, "מבחינתי זה נון אישיו. אבל העובדה שלא היה לזה בסיס מקצועי, גרמה גם לגזענים - וגם לחברים שלי, שלא היו גזענים, לעקם את האף. בשביל מה צריך את זה? וככה טדי פשוט התרוקן".

"אסור גם לשכוח שבסוף זו היתה קבוצה לגמרי צעירה. כל השחקנים האלה, שגדלו בבית"ר, היו קרובים מאוד לקהל. והלחץ הזה, והקרבה הזאת, פשוט הכניעה אותם", אמר שיקו. השריף הסכים: "הלחץ שהקהל הפעיל ישירות על השחקנים, גרם לירידה שלהם ביכולת. חד משמעית".

סוף דבר
בקיץ שאחרי אותה עונה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. גאידמק וקורנפיין ארזו את החפצים, והקבוצה נמכרה לאלי טביב; "השריף" סיים את דרכו בבית"ר, אחרי עונה וחצי סוערות, והתחלף באלי כהן אחר (החיפאי). אימון הפתיחה של עונת 2013/14, ב-1 ליולי אותה שנה, סימן את התקופה החדשה: דאריו פרננדז ואריאל הרוש, שני גיבורי הקבוצה ההיא, שתמכו בשחקנים ובמועדון - חטפו אבנים, קללות ושריקות בוז במפגן של אוהדי "לה פמיליה". לשיקו כהן, זה הספיק.

"בית"ר היתה חלק עצום בחיים שלי, אבל שם הרגשתי שזה נגמר", הוא משחזר. "לשם אני לא חוזר. זו לא הקבוצה שלי. גדלתי ביציע המזרחי, והיתה גזענות - גם שלי, כי הייתי ילד מטומטם. בתקופת הפיגועים, הטראומה הזאת שלכל ירושלמי חקוקה בלב, אז אתה צועק 'מוות לערבים', אבל מה אתה מבין מהחיים שלך? אבל ברגע שהתפתחה תרבות, וזה הפך להיות חצי מהרפרטואר של השירים, ואחר כך שהאוהדים מרימים יד על הקבוצה? זה לא הבית שלי יותר".

שיקו עזב את בית"ר, והצטרף לקבוצת האוהדים - בית"ר נורדיה ירושלים, שהוקמה בליגה ג'. "זה היה תהליך קשה", הוא סיפר, "אף פעם לא קל לעזוב בבית. אבל פשוט לא יכולתי לדמיין אותי ואת הילדים הולכים לטדי. וזה החלום שלי. קבוצה שאפשר להגיע למשחקים שלה בשקט, ופשוט לאהוב אותה. זה היה בלתי אפשרי במצב שנוצר עם לה פמיליה באותו זמן".

ומה עכשיו? איך הם מגיבים להתפתחויות האחרונות? השריף אמביוולנטי: "לא ברור מה יילד יום. אני היום לא בבית"ר, אז אני לא יודע. ראית שהגיע עלי מוחמד, וזה עבר יחסית בשלום, אבל עם אוהדים כמו לה פמיליה באמת שאי אפשר לדעת איך ומתי זה יתפרץ".

שיקו, לעומתו, אופטימי בהרבה: "כשאני רואה את התגובות של הקהל, אני מאמין שחוגג יקבל את רוח מהאוהדים. אני מקווה שהפעם, הרוב הגדול והשפוי של בית"ר יצליח לנצח את האלף מושפעים האלה. אם פעם היו מגיעים אלף או אלפיים לאימון ועושים בלגן, הפעם (ביום שישי האחרון) הגיעו רק 70 - וגם זו תקווה. אני צריך לראות את החתימה בעיניים שלי, כנראה", הוא מבטיח, "אבל אם זה קורה, אני חוזר לטדי. הגיע הזמן שנצליח לנקות את הגזענות".