בכל מובן אפשרי, יוסי אבוקסיס הוא ככל הנראה המאמן הישראלי השני בטיבו בכדורגל שלנו, מיד אחרי ברק בכר. ההיסטוריה מוכיחה את זה - ההצלחות בבני יהודה, וגם שתי הצלחות מרכזיות בהפועל באר שבע (גביע + שלב בתים בליגה האירופית, והופעה מכובדת במעמד עצמו), שמו אותו בקדמת הבמה. אבל ההחלטה שלו להתפטר מבאר שבע, ו(ככל הנראה) לחזור למקום שבו נוח לו לתפקד - בני יהודה, היא סוג של מינוס בקריירה הדי מטאורית הזאת. זו החלטה שהמניעים שלה ברורים, אבל באותה מידה גם תמוהים - בבאר שבע נבנה משהו טוב ויציב, שהיה צריך להמשיך ולא להיכנע למכשולים רגעיים.
אנחנו עוד לא יודעים את כל הפרטים בעניין, אבל אם יש משהו שאבוקסיס עשה היטב לאורך הקריירה שלו, היה לצאת מאזור הנוחות למקומות מאתגרים. הוא בא לבני סכנין, מועדון שלא ידוע (בלשון המעטה) בסובלנות שלו כלפי מאמנים, וסחף אותה להצלחה הכי גדולה שלה בשנים האחרונות; הוא בא לבני יהודה, מועדון שלא מחזיק בתנאים כלכליים משופעים, והצליח שם עם סגל צעיר ועם יכולת למצוא כמויות בלתי נדלות של כישרון, שלא רק הביאו את הקבוצה מהשכונה לזכייה בגביע המדינה, אלא גם הצליחו לייצר הכנסות בדמות מכירת דולב חזיזה ויובל אשכנזי. והשיא היה בבאר שבע, אחרי הפרידה הלא פשוטה מברק בכר, כולל בתקופה שבה אלונה ברקת כבר חיפשה את הדרך החוצה, ובכל זאת - אבוקסיס הצליח לייצב את המערכת, רשם הצלחה מקצועית בעונה שעברה עם הזכיה בגביע, וגם העונה - למרות משבר מסוים בתחילתה (בזירה המקומית) - הצליח לבסוף לייצב את הספינה.
ודווקא בגלל ההחלטות האמיצות האלה, קצת מאכזב שאבוקסיס בוחר בדרך כל כך שמרנית. לחזור למה שעבד בעבר, לנוסחה שכבר הצליחה היטב, בתנאים פחות טובים ועם הרבה יותר מה להפסיד. יכול להיות שברק אברמוב הבין שרק אבוקסיס יכול להצליח במערכת הזאת נכון לעכשיו, ואולי גם הבין שבני יהודה - בכל זאת - צריכה מאמן, אבל לא ברור למה אבוקסיס מחליט במודע לעזוב מועדון לא רע, לטובת מקום שאפשר באותה הקלות להיכשל בו.
בסופו של דבר, זה סיפורו של הרומן בין אברמוב לאבוקסיס שחוזר לפרק שני, כמו רוס ורייצ'ל, או נינט וזוהר (אם תחפשו את הגרסה הישראלית). זוג של אנשים עם אותה אמביציה, שמחפשים ריגושים במקומות אחרים, נפרדים אבל שבים לאותה הנקודה. יוסי אבוקסיס ובני יהודה נפגשים בנקודה שבה שניהם קצת נפגעו, ומחפשים להדליק מחדש את האש ההדדית - בפרק סיום דרמטי וסוחט דמעות.
"חבל שאבוקסיס בחר בדרך כה שמרנית" (אלן שיבר)
ובאר שבע? היא אולי הצד שהכי ניזוק בסיפור הזה. עכשיו היא תצטרך לחפש מאמן, בתנאים לא פשוטים וכשהשוק לא רווי בהזדמנויות, ולהתחיל הכלל מחדש - כמעט שנה אחרי שהכל התחיל. המועדון מבירת הנגב מוצא את עצמו שוב בסיטואציה שבה הוא מחפש מנהיגות, אחרי שדמות כריזמטית וחזקה מתפוגגת מהאוויר. וכשמסתכלים על מה שנמצא בחוץ, אי אפשר שלא לתהות אם באר שבע לא צריכה לפנות למישהו משלה - לנסות ולבנות דמות חדשה מתוך המועדון, ולא שכיר חרב שהיום כאן ומחר נעלם. ההחלטה הזאת, הבלתי צפויה, נחתה על אלונה ברקת - והיא תצטרך לחשב מסלול מחדש, כבר בימים הקרובים. אחרי הכל, יש לבאר שבע עוד גביע להגן עליו, ממש עוד מעט.
מה שכן, זהו בהחלט האישור הסופי לשובה של אלונה ברקת לבאר שבע. אם מישהו חשב שהיא באמת הולכת לזרוק הכל, או לעזוב את המועדון אליו הגיעה באמצע העשור הקודם, כבר ברור שהיא שוב זו שמקבלת את ההחלטות, זו שמנהלת את העסק לכל דבר ועניין. עכשיו נשאלת השאלה אם היא ערוכה לחזרה בכל הכוח לביצה, לאחריות שמגיעה עם הצעד הזה, ולידיעה שכעת גם הביקורת תהיה עליה בכל מובן. להפועל באר שבע היה מאמן מצוין בידיים, ואיכשהו זה התפקשש. אם זה לא יעבוד עם המאמן החדש (מי שזה לא יהיה), ברור לכולם מי יהיה האחראי.
שוב מתחילים מאפס (אלן שיבר)