בסופו של דבר, ישראל היא מדינה קטנה וצעירה. אין בה שטחים נרחבים, או היסטוריה מפוארת, המאפשרים קיומם של משחקי דרבי כמו שנמצאים בערים גדולות אחרות בעולם: מדריד ובואנוס איירס, ריו דה ז'נירו ומנצ'סטר, גלאזגו או מילאנו. בוודאי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, בסופו של דבר, היא עדיין מצומצמת - עד אמצע שנות השבעים, הכדורגל כאן היה כמעט נטול גיבורים או סיפורים משמעותיים.
אבל עם כל זאת, עדיין קיימות בכדורגל הישראלי יריבויות עירוניות בוערות - כאלה שמחכות להתחדש, וכאלה שמספקות את אש התמיד גם ברגעים אלה ממש. רגע לפני האפשרות המסקרנת של דרבי ירושלמי, אחרי 21 שנה, יצאנו לבדוק מהו המשחק שבו עיר שלמה מתעוררת לחיים, לקרב על תהילה, הגמוניה - ולפעמים גם ממש על תארים - מהו הדרבי הישראלי הגדול ביותר.
ראשית, קריטריונים: יש בישראל לא מעט יריבויות גדולות שאינן על בסיס עירוני. למשל, היריבות בין מכבי תל אביב למכבי חיפה - על בסיס גיאוגרפי, או היריבות הפוליטית בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב - כזו שמבוססת על כמעט כל שסע בחברה הישראלית. אבל אנחנו התמקדנו במשחקים שנערכים בתוך עיר, עם כבוד לארבעה מאפיינים: שנאה ספורטיבית, היסטוריה, גישה לתארים ורלוונטיות לימינו אנו. ואחרי שסיכמנו על המתווה, בואו נצא לדרך.
במקום החמישי - הדרבי של רחובות, הפועל מרמורק נגד מכבי שעריים
כן, זה דרבי שמתרחש רחוק מאור הזרקורים. בדרך כלל, הוא יפגוש אתכם בצהרי יום שישי; בדרך כלל, בליגות הנמוכות - ליגה ב' או ליגה א'. ובכל זאת, כנראה היריבות הבוערת מכולן. דוגמא נדירה יחסית לדרבי שלא מתקיים רק בין מועדונים, אלא ממש בין שכונות שונות בעיר קטנה. כחול מול אדום, מגרשים צפופים וישנים (ה"איצטוני" המיתולוגי מול מגרש "וייסגל"), קהלים גועשים ורועשים ובעיקר שנאה יוקדת שלא תירגע לעולם. ולכן, הוא זוכה כאן לאזכור של כבוד במקום החמישי והמכובד.
משחק אחד גדול: מחזור אחרון של עונת 1971/72. שתי הקבוצות מתחרות ראש בראש על ההעפלה לליגה הבכירה (מליגת המשנה, שאז היתה ליגה א') - והמשחק מועבר לאצטדיון בקרית אליעזר, שמארח לא פחות מ-10 אלף צופים (!), שנוסעים 120 קילומטר לכרמל. יוסף כהן העלה את שעריים ליתרון 0:1, אבל אז הגיע הגיבור של האדומים - טוני שרעבי, שכבש צמד בדקות ה-72 וה-83 כדי להפוך את התוצאה, לחגוג עם הקהל הרב שהגיע באדום ולשלוח את מרמורק, בפעם היחידה בתולדותיה עד היום, לליגה הבכירה.
אייל גולן. שיחק גם בשעריים וגם במרמורק (אלן שיבר)
ומה היום? שתי הקבוצות משחקות בבית ב' של ליגה א' דרום. בעוד מרמורק הולכת בכל הכוח על עלייה, עם שמות ידועים כמו יובל אבידור, עידו אקסברד ומעל כולם ערן לוי, ופותחת פער בפסגה, שעריים בעיקר נאחזת במרכז הטבלה ומנסה להחזיק את הראש מעל המים. המפגש האחרון בין הקבוצות נערך ב-19 בפברואר, ב"אצטוני", והסתיים ב-0:0.
במקום הרביעי - הדרבי של פ"ת, מכבי נגד הפועל
אם תרצו, הפער המושלם בין העבר לבין העתיד - הפועל מייצגת את ההיסטוריה; הקבוצה היחידה שזכתה בחמש אליפויות רצופות, מועדון שהיה אימפריה בשנות החמישים והשישים ואפילו זכה לרנסנס עם גביע בתחילת שנות התשעים ומאבק צמוד על האליפות מול מכבי חיפה של שלמה שרף. אלא שבזמן שהפועל קרסה אל תוך עצמה עם שנים של החלטות משוגעות, חילופי בעלים תכופים ואובדן אמון - מכבי עלתה ופרחה, כמועדון יציב בליגה הבכירה, כזה שלא מפסיק לייצא כשרונות - מגל אלברמן ועומר גולן, עד מנור סולומון וליאל עבדה.
ובתוך כל אלה, היתה גם יריבות סוערת - בעיקר בשנות התשעים והאלפיים. זה תמיד היה המשחק הכי סוער של המחזור - לא תמיד היה בו כדורגל יוצא דופן, אבל תמיד היתה בו אש בוערת. שחקן מורחק או קטטה בין כל השחקנים, דמויות יצריות כמו דני לוי או גברי לוי ז"ל בצד של הפועל, או הלוזונים בצד של מכבי, שלא בחלו בדבר כדי להלהיט את הרוחות. היריבות הזו אמנם נרגעה, בוודאי בשנים האחרונות כששתי הקבוצות לא באותה ליגה (ביותר ממובן אחד), אבל היא מחכה להתעוררות - שאף על פי שתתמהמה, בוא תבוא.
משחק אחד גדול: 18 בנובמבר 2000, מחזור 13. אצטדיון האורווה בפ"ת מלא וגדוש באוהדי שתי הקבוצות לקראת משחק בלתי נשכח - דראגן טאדיץ' העלה את מכבי ליתרון 0:1 בדקה ה-16, מיכאל זנדברג הספיק עד הדקה ה-31 להפוך את התוצאה עם 1:2 להפועל. אלא שבדקות האחרונות, הקבוצה של יוסי מזרחי (שהיתה עדיפה באותה עונה) התגברה: אסי טובי (מלך שערי העונה הקודמת) השווה בדקה ה-77, ושתי דקות בתוספת הזמן הגיע הדובדבן שעל הקצפת עם שער ניצחון של רפי הללי. 2:3 למכבי, שבאותה עונה תתקרב לצמרת; הפועל תתחיל את השקיעה.
ומה היום? עוד יריבות עירונית שנמצאת בהולד. בעוד מכבי צומחת בפסגת ליגת העל, הפועל נמצאת במאבקי הישרדות בליגת המשנה. מכבי צוברת לא מעט כסף בזכות מכירות ודמי השבחה, בעוד הפועל מקוששת כספים מפה ומשם, נאחזת בדמויות מסתוריות כדי לנסות ולהינצל. המפגש האחרון, לפיכך, היה הולם למדי - זה היה ב-27 בינואר, 2020 (לפני קצת יותר משנה), ומכבי ניצחה בנוק אאוט 1:4 בדרך לעליית ליגה קלילה. גם את השער היחיד להפועל באותו משחק, כבש אמאדו סוקונה - שהיום כבר לא משחק במדיה.
הדרבי של פ"ת בעונה שעברה. אפיזודה חולפת? (דני מרון)
במקום השלישי - הדרבי של ירושלים, הפועל נגד בית"ר
ככל הנראה, היריבות שמחכה הכי הרבה זמן לקום מחדש. 21 שנה עברו מאז הפעם האחרונה ששתי הקבוצות נפגשו במסגרת רשמית, והרבה דברים עברו על שתיהן ב-21 השנים האלה: בית"ר אמנם החליפה בעלויות כמו גרביים - מדדש ואברם לוי, דרך זאבי, פניג'ל, גאידמק, אגייאר, טביב וחוגג - אבל נשארה יציבה ברמת הכדורגל והחזיקה את הראש מעל המים בליגה הבכירה. הצד האדום, לעומתו, עבר תהפוכות עם הקמת הפועל קטמון, שבסופו של דבר ניצחה את קבוצת האם וייצרה שוב את הקבוצה המאוחדת, במהלך שככל הנראה אמור להיגמר בהצלחה מסחררת כבר בעונה הראשונה שלו - עם חזרה לליגת העל, ולמפגש עם היריבה השנואה.
גם ליריבות הזאת, כמו לכל דבר שקשור לבית"ר והפועל, יש שורשים פוליטיים: בית"ר צמחה מתוך הסניף הירושלמי של תנועת החרות, הפועל - מתוך שמה - מהמפא"יניקים שניהלו את העיר. חילופי השלטון בשנת 1977 נתנו את אותותיהם בעיקר על היריבות הזאת - ארבע שנים קודם, הפועל עוד זכתה בגביע; אבל מאותו רגע, זה היה האות של בית"ר להרים את הראש, להצמיח דורות של כדורגלנים מצוינים ולפתוח פער. עד סוף שנות התשעים, שתי הקבוצות עוד הצליחו לקיים את המפגשים הדו שנתיים בליגה הבכירה - אבל מאז הירידה של הפועל ללאומית בשנת 2000, הן פשוט לא נפגשו. בית"ר דהרה לאליפויות וגביעים, הפועל הסתבכה והסתאבה תחת שלטונם של סאסי ויונה, וצללה מטה עד הקמתה של קטמון - דוגמא נהדרת לקבוצת אוהדים שהצליחה לממש את ייעודה.
משחק אחד גדול: מחזור 26, עונת 1997/98. משחק שמשקף את המגמה של אותן שנים - בית"ר היא הקבוצה העוצמתית של דרור קשטן, שרצה חזק על האליפות מול הפועל תל אביב; הפועל נאבקת נגד הירידה, עם יוסי מזרחי (אגדה בית"רית) על הקווים. טדי מפוצץ, כשלבית"ר אסור לאבד נקודות - והיא גם עולה ל-0:2 עד ההפסקה, משער של אישטוואן האמר ונגיחה מושלמת מכדור קרן של אלון חרזי. לאסלו צה (עוד אחד שחצה את הכביש) צימק והלחיץ, אבל לא יותר מזה. בית"ר לקחה 1:2 את הדרבי, וסיימה את העונה עם תואר שני ברציפות.
ומה היום? אחרי 21 שנה עקרות, זאת נראית כמו התקופה שבה הדרבי הכי קרוב למפגש. בית"ר אמנם מדשדשת בליגה הבכירה, אבל ככל הנראה תישאר; הפועל, לעומת זאת, מוליכה בבטחה את הליגה הלאומית - וככל הנראה תצליח לנצל את הדלות היחסית שיש בליגה העונה, כדי לקחת צעד קדימה, חזרה אל מרכז הבמה. ב-15 באפריל 2000, הן נפגשו בפעם האחרונה: אלון מזרחי כבש בדקה ה-60, שי אהרון הצליח להשוות דקה לסיום. המשחק ההוא הסתיים ב-1:1. ייתכן מאוד ובאפריל 2022 נראה שוב את שתי הקבוצות, בטדי המחודש.
במקום השני - הדרבי של חיפה, מכבי נגד הפועל
מתוך החמישה, ככל הנראה זהו הדרבי התחרותי ביותר. מכבי אמנם נמצאות בספירות אחרות, מבחינת יכולות כלכליות, שחקנים ומאמנים בפרופיל גבוה - בוודאי ברמת קהל האוהדים, שמתפרש היום על כל הארץ. ועדיין, לדרבי החיפאי (כמאמר הקלישאה השחוקה) באמת חוקים משלו: מנותק מכל כללי הכדורגל, מהגרפים או מהשמות, דווקא הפועל מצליחה לצאת עם ידה על העליונה בשנים האחרונות בלא מעט מקרים.
סמי עופר, האצטדיון החדש, עשה טוב בעיקר לצד האדום של העיר - אצל מכבי, הוא בעיקר מסמל שנים אפרוריות ורחוקות מהפסגה, הפועל זוכרת אותו כמקום שהיא באה בו לרקוד. היא ניצחה בו 0:3, ו-1:3, ועד העונה שעברה נדמה שהחזיקה כמעט בבלעדיות בהגמוניה העירונית: דבר שנחשב בלתי נתפס לאור ההתפתחויות שעברו על שני המועדונים לאורך השנים - מכבי עם הכסף הגדול של יעקב שחר, הפועל עם הצניעות והשמרנות של יואב כץ.
הדרבי הכי תחרותי (מאור אלקסלסי)
בסופו של דבר, היריבות בין המועדונים שהיתה קיימת גם קודם, הגיעה לשיאה בשנות התשעים - מכבי נרכשה ע"י שחר, והפכה להיות קבוצה מובילה; הפועל עזבה את מועצת הפועלים ועברה לידיים של אוהד, רובי שפירא ז"ל, שהפך אותה לאימפריה שאתגרה את השליטה הירוקה. לרגע אחד, האתגר הזה הפך להצלחה - עם האליפות בשנת 1999 והקמפיין המוצלח באירופה שנה לאחר מכן. אבל זה היה רגע בודד; הירוקים הם אלה ששלטו לא פעם במדינה, ולאחר מכן גם בעיר.
משחק אחד גדול: עונת 1999/2000, מחזור 12. אצטדיון קרית אליעזר מפגיש שתי קבוצות בשיאן: מצד אחד, מכבי - שאחרי כמה עונות פיננסיות, הובילה התחדשות בראשותו של "השריף" אלי כהן. יוסי בניון הצעיר עומד במרכז התמונה, לאחר שהגיע לבשלות מבורכת, ואיתו סוללת זרים משובחת: בז'צ'ק, ז'אוטאוטס, קלשצ'נקו. מהצד השני, זו היתה הפועל שהגיעה לפסגות אדירות תחת אלי גוטמן - עם כל גיבורי האליפות שנה קודם: ג'ובאני רוסו, גוראן מילנקו, רן בן שמעון, עופר טלקר, דודו אוואט וחבריהם.
וכך גם התפתח קרב הענקיות - מכבי הובילה 0:2 משערים של בניון ורפי כהן, הפועל החזירה עם פנדל של תורג'מן ושער שוויון של מילנקו תוך שתי דקות. ואז, הגיע המהלך המנצח - יוסי בניון מקבל כדור במרכז המגרש, עוקף בקלילות את בן שמעון, ומשחיל כדור לפינה של אוואט. 2:3 למכבי, שהחזירה לעצמה את השליטה בעיר, וגם הולידה כוכב אחד מנצנץ בשמי הכדורגל הישראלי כולו.
ומה היום? למרות השנים האחרונות שבהן דווקא הפועל שלטה, כאמור, נראה שהמצב כעת הוא מעט שוויוני יותר: שני הדרבים האחרונים בליגה העונה, למשל, הסתיימו בחלוקה שווה - הפועל ניצחה את הראשון 1:2 (לירן סרדל בדקה התשעים), מכבי לקחה את האחרון 0:2. בעוד מכבי עם ברק בכר על הקווים שואפת למעלה, ומנסה להחזיר לעצמה אליפות אחרי עשור שחון, הפועל יותר צנועה ותקווה להיות שם בפלייאוף העליון כדי לתקוע לה מקלות בגלגלים. אבל מה שקרה בסוף הדרבי האחרון, וזכור היטב, הראה לכולם שהיריבות הסוערת הזאת איתנו כדי להישאר עוד הרבה זמן.
ובמקום הראשון - הדרבי של תל אביב, מכבי נגד הפועל
עם כל הכבוד לכל הדרבים שראינו עד הנה, רק הדרבי הזה מספק את החבילה השלמה: שנאה ספורטיבית יוקדת? צ'ק. היסטוריה של מפגשים אדירים? צ'ק. מאבק ישיר על הישגים? צ'ק. גיבורים אמוציונליים? צ'ק. כל התיבות מסומנות ב"וי" גדול. בסופו של דבר, תל אביב - המרכז התרבותי של ישראל - גם מייצרת את יריבות הכדורגל הגדולה ביותר. את הדרבי המרתק ביותר של ישראל.
ככה זה נראה במשחקי הדרבי האחרונים בת"א (אלן שיבר)
ברמת התחרותיות, יודו בסתר ליבם גם גדולי האדומים, הוא לא ממש כוחות בשלב הזה - אבל זו היריבות שהצליחה לעבור הכי הרבה תהפוכות: משליטה צהובה בשנות התשעים, דרך הגמוניה אדומה אדירה בתחילת שנות האלפיים, ועד השנים האחרונות שבהן מכבי עושה ככל העולה על רוחה. ויש לה גם גיבורים מיתולוגיים על המגרש - גיורא שפיגל, שייע פייגנבוים, משה סיני, אבי נמני, ערן זהבי בשני הצדדים. שחקנים גדולים מהחיים, שצבעו את המשחק הזה והפכו אותו למה שהוא.
ובמרכז, עמד בלומפילד - קצת כמו הסאן סירו, שהוא התפאורה הקבועה לדרבים של מילאנו (להבדיל), גם כאן יש אצטדיון אחד גדול שמכיל בתוכו את שתי הקבוצות. זירת הקרב קבועה, בעוד השחקנים משתנים עם השנים, כמו גם איכות היריבות. תמיד מלא עד אפס מקום, גם כשתכולתו גדלה לכדי שלושים אלף. תמיד מייצר סביבו התלהבות ואמוציות, שכל אוהד משני הצדדים ייקח עד יומו האחרון.
משחק אחד גדול: כנראה שאי אפשר לבחור אחרת - מחזור 26, עונת 2013/2014. מכבי ת"א של פאולו סוזה מחפשת את החותמת האחרונה בדרך לאליפות שנייה ברציפות, הפועל של רן בן שמעון רוצה לתת פייט אחרי שנה שבה ראתה למכבי בעיקר את הגב. וזה היה הדרבי של ערן זהבי - שכבש את הראשון בדקה ה-33, אבל ראה את חברו ראדה פריצה מורחק בדקה ה-38. עומר דמארי השווה בצד השני רגע לפני ההפסקה, ובדקה ה-87 הוא העלה את האדומים ל-1:2 שהרגיש עבור שער 5 כרגע המנצח.
אבל זה לא נגמר, עד שזהבי לא שר. החלוץ, שאהד את מכבי ועבר בדרך בהפועל, הפך לסמל הגדול שלה (וגם כבש לא מעט דרבים), נחקק בתודעה כצהוב במשחק הזה: עם שער שוויון מהיר בפנדל בדקה ה-88, ושער ניצחון שאין יותר "באזר ביטר ממנו", בדקה הרביעית של תוספת זמן בת שלוש דקות. אותו פאלש לפינה של בוריס קליימן, שכמו כל המשחקים הגדולים שסימנו, היה קריאת כיוון - מכבי שולטת, הפועל מסתפקת בפירורים.
ומה היום? האמת היא שבשנים האחרונות, הדרבי הזה הוא הפחות תחרותי שיש לנו. יש שיאמרו שהמפגשים של הפועל ומכבי עם בני יהודה יותר מאתגרים מאלה של האחת מול השנייה. מכבי לא רק מנצחת בקלילות את כל הדרבי האחרונים - 0:3, 0:3, 0:2, 0:3 בעונה שעברה ועוד 0:4 העונה - אלא בעיקר נדמה שמובילה על הפועל גם אסטרטגית. בעוד מכבי נמצאת בידיים הבטוחות של גולדהאר, ובונה כבר היום את העתיד, הפועל של הניסנובים מתקשה לבנות מועדון ארוך טווח. השליטה הצהובה בתל אביב נראית חזקה ונצחית, אבל נדמה שכל המעורבים ביריבות הזו יודעים שהגלגל עוד יתהפך. לדרבי, הרי, תמיד - יש חוקים משלו.