לא היה צריך להיות גשש מדופלם כדי להריח, לא היה צריך להיות מטאורולוג כדי לדעת שזה היה באוויר: מהרגע שבו בית"ר ירושלים לא הייתה תלויה בעצמה במאבק על הפלייאוף העליון, היה ברור ששעון החול של סלובודן דראפיץ' ושי ברדה התהפך. כמאמר השיר, אם זה לא היום, יבוא מחר. ואם לא מחר, אז מחרתיים. ואף על פי שיתמהמהו, בואו יבואו הפיטורים. על אף מתק השפתיים בהודעה שאחרי, לא היה קשה לנחש שמשה חוגג לא ממש אהב את מה שראה מהקבוצה שלו (אם יש לכם חשבון טוויטר, ממש קראתם את זה שחור על גבי HTML) - וכשלקבוצה לא הולך לאורך זמן רב מדי, בסוף המאמן מקבל את הבעיטה. טבע הכדורגל.
ועם זאת, ועל אף השמות שיעלו לאוויר בימים הקרובים, צריך גם להגיד את האמת: במצב הסגל הנוכחי של בית"ר ירושלים, לא מאמן משה חוגג מחפש - אלא קוסם. מישהו שיכול לקחת קבוצת מרכז טבלה אפרורית, להקיש פעמיים באצבעו, ולהפוך אותה לקבוצת צמרת דורסנית. בית"ר 2021 נבנתה עקום, ואת כל החולאים אפשר היה לראות במשחק אמש באשדוד. חוליים שהם גדולים יותר ממה שמאמן יכול לתקן - בוודאי מאמן שיגיע לטווח קצר, כמו אגדת בית"ר ירושלים יוסי מזרחי (שאמור לקבל את התפקיד בקרוב).
ספר ההדרכה הקרוי "כך תשחק כדורגל בבית"ר ירושלים, כרך 2020/21" (תמונה של אלי אוחנה עם כדור על הברך בכריכה) אינו ארוך במיוחד. למעשה, הוא לא ממש דף, אלא חוברת. חוברת דקה. מאוד דקה. טוב, על מי אני עובד? יש שם דף אחד. בעמוד הראשון כתוב - "תמסור את הכדור לשועה ועטר, ואללה באב אללה" (מה אתם יודעים, מסתבר שהשיח' בכל זאת השאיר אחריו משהו). סוף.
בדף שאחריו יש מדריך נשימות ונשיפות לאנטואן קונטה (כולל הצעה לכתוב 15 פעמים בצרפתית את המשפט "אל תקבל כרטיס אדום"). ירדן שועה ואלירן עטר הם שני שחקני כדורגל נהדרים, אבל גם הם - למרות נטייתם לחולל פלאים - אינם קוסמים. וההברקות שלהם יכולות להביא אותך עד מקום מסוים, לעתים גם להביא לך נקודות - אבל לא יכולים לסחוב אותך עד פלייאוף עליון. לא באמת.
משה חוגג בנה מגדל גדול עם קומות עליונות זוהרות ונוצצות - מבחר שחקנים מכל טעם וצבע בהתקפה, שיוכלו להרעיף על היציעים אינספור רגעי נחת. מתאוסיניו ואוחנה ו-ורד, לעתים גם שלום אדרי (ששוחרר) וכמובן עטר ושועה. אבל מתחת לקומות האלה, לא היו יסודות. לא היה משחק הגנתי יציב שיכול היה לגבות את הכישרון והניצוץ ההתקפי.
אוראל דגני היה אחת הרכישות הטובות שבית"ר עשתה בקיץ, אבל פעם אחת הוא נפצע - ונותרת עם מרכז הגנה שכולל בלם בן 39 (גם אם הוא, ייתכן מאוד, הגדול ביותר ששיחק בעמדה הזאת בכדורגל הישראלי) וקשר אחורי שעשה הסבה מקצועית לבלם רק מתוך אילוץ. אה, ואור זהבי היה על הספסל. וזה לא עובד. לא מול מ.ס. אשדוד, מסתבר, אבל זה גם לא יעבוד מול הפועל תל אביב או הפועל חיפה בפלייאוף התחתון, בטח לא במחוזות שאליהם משה חוגג כיוון בתחילת העונה. זה לא חלק אחורי שהיה שייך לצמרת - ולכן הוא גם לא היה בצמרת.
קומות עליונות זוהרות ונוצצות, ללא יסודות (אלן שיבר)
בית"ר ירושלים תמיד הייתה קבוצה שחיה על התקפה, על רגשות, על אמוציות. כל זה לא חדש, ומוטמע בהיסטוריה של המועדון מאז ומעולם - אבל בכל פעם שבית"ר הצליחה, היה לה גם שני דברים - סמכות מקצועית ברורה, וקו אחורי שאי אפשר להטיל בו רבב.
שתי הקבוצות האיכותיות ביותר שנוצרו במועדון - זו של אמצע שנות התשעים, שדרסה את הליגה ולקחה שתי אליפויות, וזו שלקחה שתי אליפויות (כולל דאבל היסטורי) עשור לאחר מכן עם גאידמק כבעלים - היו כאלה עם מרכז הגנה בלתי חדיר. לאחת היה את סרגיי טרטיאק הבלתי נגמר, לשנייה היה את שמעון גרשון ואריק בנאדו. היציבות אפשרה לחלק הקדמי לפרוח ולעשות את שלו, בידיעה שיש מי שיחפה. כשהכישרון ההתקפי של בית"ר היום מסתכל אחורה, הוא רואה כדורי אבק מתגלגלים.
כל זה לא אומר שדראפיץ' וברדה לא היו צריכים ללכת. מתישהו, זה היה קורה. כאמור, זה טבע הכדורגל - וגם על כותב שורות אלה גדול היה לשנות אותו. אבל אל נא תחשבו שיוסי מזרחי, על כל סגולותיו הידועות, יוכל להפוך את הקערה על פיה. גם הוא יצטרך להתמודד עם קבוצה מוגבלת, בעייתית ומלאה בחורים.
גם הוא יצטרך ללכת לשבעת משחקי הפלייאוף התחתון, כמו אל שבעת מדורי גיהנום - עם קבוצה שחושבת שהיא צמרת, ופוגשת יריבות שבאות לחשוף שיניים ולהילחם. מזרחי, כמו בפעם הקודמת שבה קיבל את בית"ר, יצטרך פשוט לשרוד - לקבל את המועדון במצב השברירי שלו, ולהביא אותו בסוף העונה כשהוא במצב סביר מעט יותר. הכתפיים של האיש רחבות (יודע כל מי שראה אותו על הקווים), אבל לא בטוח עד כמה הן רחבות. זה מה שיעמוד למבחן.
ועוד דבר: דראפיץ' וברדה לא ידעו הרבה רגעי נחת בקדנציה הקצרה שלהם בבית"ר. שבעת החודשים שלהם במועדון, מתחילת ספטמבר ועוד סוף מרץ, היו רוויים בהפסדים (כולל תבוסות של ממש), קורונה, פציעות קשות, לחץ משחקים בלתי נגמר ובוס קפריזי למדי.
ובכל זאת, על דבר אחד ראוי להגיד להם תודה. דווקא עכשיו - הצ'אנס לאביאל זרגרי. היכולת לקחת ילד מהנוער, ולתת לו את הבמה שהוא ראוי לה בהרכב. אין זה מובן מאליו (קודמם בתפקיד לא ממש עשה את זה). ייתכן שלמרות שכרגע זוכרים להם בעיקר את הרע, ייתכן מאוד ויום אחד ייזכר הצמד כמי שגידל את היהלום הבית"רי החדש בקישור. כמו גם את הדבר היחיד שבית"ר באמת תוכל לקחת מעונת 2020/21 המסוייטת.
זרגרי. תודה מיוחדת לדראפיץ' וברדה (אלן שיבר)
פרידה בלתי נמנעת (דני מרון)