הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

גבול היכולת: השחיקה של מכבי ת"א

השחיקה של דור פרץ, המאבק הצמוד שעדיין רחוק מהכרעה ומי באמת אשם בירידה של בני יהודה? הערב הדרמטי של הכדורגל הישראלי סיפק אינספור סיפורים מרתקים. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  26.04.21 - 09:07

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

לפני שבועיים (בדיוק, בשעת כתיבת שורות אלה) נערך טקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. הסממן המרכזי שלו היה הניצחון של הדרמות; סדרות טלוויזיה מעולות תוצרת הארץ, שנכנסו לחיינו בשנים האחרונות.

ובכן, הרשו לי להציע כמועמדת לפרס "הפקת המקור הטובה ביותר" את המירוץ לאליפות ישראל בכדורגל. גיבורי אופי טובים יותר מ"חזרות" (דולב חזיזה בתפקיד עופר מרציאנו); טקסטים יותר טובים מ"שטיסל" (לפרטים: רדיו חיפה) - ואפילו תפקידי משנה מפתיעים: זוכרים את רועי קהת? הסמל של השנים המבאסות לאוהדי מכבי חיפה? נחשו מי חזר ברגע המתאים.

ובאמת, שככל הנראה השילוב בין העוצמה של שתי הקבוצות לבין הקורונה ולחץ המשחקים, ייצרו לנו באמת מאבק שייזכר לדורות. לא משנה איך זה ייגמר, כל אוהד ואוהד שהיה מעורב בסיפור הזה, כל שחקן, ידבר עליו עוד שנים רבות. וכן, גם עכשיו, גם סביב הכותרות והשגעת והטרפת - זה, עדיין, לא נגמר. כמו שזה לא נגמר לפני חודש, כשזה היה הפוך.

סימנים של שחיקה. אז מוקדם מאוד לקבור את מכבי ת"א, ומאוד יכול להיות שהיא עדיין תצליח לסיים את העונה הזאת כאלופה - ובכל זאת, ההפסד החשוב בק"ש לא יכול שלא להעלות את המחשבה: פטריק ואן לוון הואשם, ע"י רבים וטובים ממני, על כך שהוא "מבצע יותר מדי רוטציות". אבל אולי דווקא ההפך הוא נכון - האם הוא לא שחק יותר מדי את השחקנים שלו? ובפרט, את השחקן הכי טוב שלו.

הנה נתון: דור פרץ רשם תשעים דקות מלאות בכל משחק (ליגה, גביע ונבחרת) כבר יותר מחודש. במונחי הקורונה ועם הלו"ז הצפוף, אלה היו 10 משחקי כדורגל - מאז הפעם האחרונה שמכבי ביקרה בקרית שמונה. 900 דקות (לא כולל תוספת זמן), שוב ושוב ושוב. ללא הפסקה, כמעט ללא מנוחה. נכון, במשחקים האלה פרץ הציג יכולת מפלצתית - כזו שגרמה לחלקנו לחשוב שהוא מעל כל זה. אבל גם השחקן הכי טוב בליגה (והוא השחקן הכי טוב בליגה) לא יכול להיות "פיט" לנצח.

ואם בנבחרת אפשר יהיה להאשים את ווילי רוטנשטיינר (וזו אכן הייתה החלטה לא חכמה, בטווח הארוך, לשחק איתו כל המשחק נגד מולדובה - אותה אפשר היה לנצח גם בלעדיו), בכל הקשור למכבי, האחריות היא על ההולנדי. פרץ, בחור חזק בדרך כלל, נראה אתמול גמור - ואת חלק מזה אפשר היה לראות כבר באמצע השבוע מול אשדוד (משחק שאותו, כמה טיפוסי, הוא הכריע עם שער ניצחון).

אז נכון שעל מכבי תל אביב נפל מאבק צמוד, וגנרל כמו פרץ היא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד, וברור שיש בכל אלה גם (המון) חוכמת בדיעבד. אבל אפשר לקוות שמכבי ת"א הייתה יכולה לסחוב לפחות משחק אחד מהעשרה האלה ללא מספר 42. לתת לו קצת אוויר - הרי בדיוק בגלל זה היא מחזיקה סגל כל כך רחב. פפ גווארדיולה אמר לאחרונה ש"מי שמתלונן על עומס בתקופה כזו, לא אוהב כדורגל". אבל לצד אהבת הכדורגל והמשיכה לדרמה הגדולה, אפשר גם לתהות - האם בתוך המרוץ המטורף הזה, מכבי ת"א לא איבדה משהו הרבה יותר עמוק משלוש נקודות בקרית שמונה.

בני יהודה. ובתוך הלילה הזה, והמרוץ הזה, כמה מילים על היורדת הכמעט בטוחה: שעה קלה לאחר שהסתיים המשחק בבלומפילד, והפער מהקו האדום צמח לשבע נקודות (כשיש תשע בקופה), הבעלים של בני יהודה עלה לדבר במסיבת העיתונאים. זה מה שהיה לו לומר: "האשמה היא של השחקנים" - והמשיך: "עם כל הניהול הכושל, בסוף השחקנים לא ניצחו נגד בית"ר וספגו גולים של ליגה ג'".

בקבוצת כדורגל, לכולם יש חלק - אי אפשר, למרות הרצון או האינסטינקט, להציב מטרה רק על אדם אחד כשקבוצה שלמה יורדת ליגה. ובכל זאת, ספק אם יש "הישג" מפוקפק שיש בו כל כך הרבה אחוזים לבן אדם אחד, כמו ברק אברמוב בעונה הזו של בני יהודה.

הוא, שנפרד מאלישע לוי על סכסוך שלחלוטין היה פתיר (אחרי פלייאוף תחתון בכלל לא רע בעונה שעברה); הוא, שמאז הפיטורים של אלישע לוי (6 באוקטובר 20') ועד המינוי של יוסי אבוקסיס (31 בינואר 21') - העביר שלושה חודשים שלמים בלי שלקבוצה היה מאמן על הקווים (עם הפוגה קלה, וקצת מביכה, בדמותו של ניר ברקוביץ'). הוא, שבאמת חשב שאפשר היה להחליק חודשים קריטיים בלי סמכות מקצועית רצינית. שחשב שיהיה בסדר.

זה לא על השחקנים. זה לא על אבוקסיס. זה בטח לא על הקהל. זה על בעלים שעשה המון טוב, אבל כזה שנכנע לאגו שלו ולרצון לנהל את העניינים בעצמו. אבל במציאות אין קסמים, ו"יהיה בסדר" זה בדרך כלל כסות לכך שלא יהיה בסדר. אברמוב יהיה זה שישלם את המחיר; הוא יצטרך להחזיר את הקבוצה לליגת העל בעונה הבאה. אבל את הלקח לא רק הוא צריך ללמוד, אלא כל בעלי הקבוצות בליגה שלנו: קבוצה צריכה מאמן. לפני הכל.