הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בדרך אל הארץ המובטחת: על משחק העשור של מכבי חיפה

זו הייתה תצוגת עידוד ואווירה שרואים במגרשים במרוקו ובבלקן. סמי עופר הפך לכל מה שאי פעם חלמנו שיהיה. כעת נותרה עוד מלחמה אחת, עוד פוש אחד - זה הולך ומתקרב. טור של אוהד ירוק

תמיר אלחיאני
תמיר אלחיאני  24.05.21 - 10:45
תחילת כתבה

אודה ולא אבוש: ההפסד מול מכבי תל אביב, במשחק נפל פשוט נוראי, צרב. צרב, אחושילינג צרב, אין אפס. זה היה משפיל, מרתיח, מעציב, ומי שאומר אחרת, משקר לנו ולעצמו. והצריבה הזו עברה בדיוק, על הדקה, בערב שישי. מרגע שנפלה בי ההבנה לקראת איזה משחק ואיזה מעמד אנחנו מתקדמים ביום ראשון, ההפסד הצורב בגביע קופל ונכנס למגירת "פדיחות לשכוח ומהר". כל מעייניי וכל תאיי האפורים השקיעו מאמץ עליון על מנת להוציא אותי מדעתי, לקראת המשחק מול אשדוד, בסמי עופר מלא.

המשא הזה כבד, חברים, כבד לאללה. כמו הטבעת על הצוואר של פרודו בגינס ב"שר הטבעות" (מקווה שלא איבדתי את הקוראים מתחת לגיל 25 עם הדוגמא הזו), גם המשא של עשר שנות גועל הנפש, של הרוזנבורגים, של כל ההפסדים, הטראומות והחורים בלב, מכביד, חותך בצוואר, מעיק על הנשימה ממש, בכל רגע. המתח הזה הורג אותי, אני באמת לא בנאדם שכיף להיות איתו בימים אלו, ואני מודה לחבריי ומשפחתי על הסבלנות.

בכל אופן, מועקות לחוד וחובות לחוד - כמו סוס מכוסה עיניים, לא עלתה בדעתי שום אופציה, למעט להגיע לסמי עופר ביום ראשון, ולתת את הכל ביציע. למרבה המזל ולמרבה השמחה, 27,000 ירוקים, פנאטיים, קנאים לקבוצתם, עם אהבה בוערת לכל מה שירוק, הגיעו לאצטדיון בדיוק באותו הראש. זו הייתה תצוגת עידוד ואווירה שרואים במגרשים במרוקו ובבלקן. שיאי דציבלים נשברו, ברזלים רעדו וגרונות נחרכו. אף אחד לא ישב, לדקה אחת, בכל האצטדיון.

הרי כולנו זוכרים את הסיוט של בלומפילד, ומה קרה בפעם הקודמת ש"באנו לחגוג". אז כל אוהד הגיע למשחק הזה כדי לעבוד. הערב הזה הפך את סמי עופר לכל מה שאי פעם חלמנו שיהיה, בכל השנים השחונות בהן הוא קיים. ועם כזו תפאורה, ועם כזו דחיפה, כל שחקן ירוק עלה למשחק הזה כאילו שתה מיכל בנזין. איזו מחצית ראשונה מטורפת, בליץ היסטרי ומצור מוחלט על השער האשדודי, שהסתיים איכשהו רק ב-0:1 קטן.

רבות דובר בתקשורת, חלק מתוך הבעת דעה וחלק מתוך ווישפול ת'ינקינג, על הדרך שבה מכבי חיפה תעלה למגרש אחרי ההפסד בגביע, ואם ההפסד והיכולת הרעה יחלחלו וישפיעו גם לליגה. אבל מכבי חיפה של השנה הוכיחה בכל פעם, למעט אחת, שהיא יודעת לקום מהפסדים ולחזור לעצמה, ושהחבר'ה האלו אולי נופלים, אולי טועים, אבל לא נשברים ולא נכנעים, לא לייאוש ולא לקולות מבחוץ. אפילו פנדל שנלקח, גם אם בצדק, אחרי עוד טירחון VAR קורע נשמה, לא ריפה את ידינו מלהמשיך ולתקוף, להמשיך ולרוץ, להמשיך ולדחוף קדימה. חשוב לי לומר, לפני הניתוח הקר של המשחק, שאני גאה בשחקנים ובמועדון על העמידה והדרך שבה הם יצאו למשחק הזה. אחרי כמה ימים קשים, גרמתם לנו לזקוף קומה שוב.

ובנוגע לחלק המקצועי: אחרי מחצית ראשונה פשוט מבריקה, עם כדורגל נהדר ושובו של המארקסמן האוסטרלי מערבות הקורונה (ועוד בישול של עומר אצילי שפותח משחק, איבדנו כבר ספירה), הגיעה הדעיכה המוכרת במחצית השניה. תוסיפו לזה את הפציעה המבאסת והפרידה המוקדמת מפלאניץ' לשנה זו, והנה שוב אנחנו בסיר לחץ למתקדמים. רבע שעה לא נעימה בעליל עברה על כוחותינו, כשאצל האשדודים, בריהון, זסנו ודין דוד הטריים מפעילים סילונים ומקפיצים לנו את הלב לגרון. ואז, בתופעה די חסרת תקדים בקרב הקהל שלנו, התחיל נחשול שריקות בוז מטורף, מחריש אוזניים, כזה שגם הרתיע את האשדודים וגם העיר את הירוקים, בייחוד אחד, מר צ'ארון שרי.

כפרה על הקוקו ספונג'ה ההזוי הזה, מאיפה הוא בא לנו עם הבישול הפסיכי הזה?! פתאום מתגלה לו איזה כוח פריצה שלא ממש נראה במחוזותינו, ומסירת אמן לשער הקל ביותר בקריירה של סותם האוזניים הגנאי. זכור לי שלפני הפלייאוף, אמרו ששרי לא מגיע למאני טיים. ואז הגיע הפלייאוף הזה, ואיתו ארבעה שערים ועוד כמה בישולים, לרבות השער המטורף בבלומפילד. הגיע, הבחור, הגיע באבו אבוה. נבחרת סורינאם יכולה להיות מבסוטית לגמרי על התוספת החדשה שלה, ואנחנו אוהדים שלה במאה אחוז. יאללה תקרעו את ונואטו וסמואה האמריקנית! (או אנערף מי שאתם משחקים איתם שם).

יחד עם שרי, חוסה רודריגס במשחק פשוט לפנתיאון, הוסיף את האקסטרה אגרסיביות שהיה צריך, עומר אצילי, בישול עשירי, כבר אמרנו? כן? אז הנה אנחנו אומרים שוב. נטע לביא ועופרי ארד במשחק הקרבה מתובל במסירות תענוג, אפילו חזיזה שלא היה מדויק, נתן מלחמה של שחקן שגדל ביציע ג' וקצף. אמנם יצאנו עם בשורה רעה מאוד מהמשחק, כאמור, הפציעה והפרידה הכפויה מבוגדאן פלאניץ' הנהדר, אבל גם חילופים מצויינים ושינוי מערך חכם לשלושה בלמים של ברק בכר, לצד עבודה נהדרת של רמי גרשון מהספסל, עזרו להשכיב יפה את המשחק הזה לישון והביאו אותנו כדי מרחק נגיעה מהתואר.

זהו. כאן אנחנו עוצרים, קוראים יקרים. אמרנו מספיק ליום זה, ואת כל שאר הדברים שרציתי לומר, אשמור לרגע מיוחד באמת, שכולי תקווה שיגיע ממש בקרוב. עברנו את המבחן הראשון בדרך אל האושר, ואנחנו מתדפקים על דלתה של הארץ המובטחת. יום רביעי, קרית שמונה. המשחק הכי חשוב שלנו העונה, משחק על עשור שלם. כבר מחר בבוקר יתקוטטו השרופים על הזכות להיות שם בשביל המועדון, לקרוע את הגרון ולדחוף את הקבוצה לעוד ניצחון אחד. עוד מלחמה אחת אחרונה, עוד חירוק שיניים, עוד פוש אחד קטן - זה הולך ומתקרב.

שבוע טוב וירוק לכולם!!

נ. ב.
את הטור הזה, כמו את כל חיי, אני מקדיש באהבה אינסופית לאוריקי שלי, שחגג אתמול את יום הולדתו הרביעי, יחד עם ניצחון ירוק. שתדע רק שמחה, אהבה ואושר, אהוב מתוק שלי. וגם אליפות, עוד השנה. אמן ואמן. טוב, האמת שהאליפות זה יותר לאבא, אבל אתה תגדל לתוך הטירוף הזה, אין לך באמת ברירה אחרת.