בדרך כלל, נהוג שמאמנים נשפטים על פי מבחן התוצאה. זהו לא תמיד המבחן האידיאלי, אבל זו (כנראה) דרכו של עולם: בספורט, בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מהתוצאה הסופית - והיא, במקרים רבים, מכתיבה את עתידו של המאמן. אלא שעם השנים, נדמה שבפרפראזה על שירו של אורי זוהר, הראש היהודי המציא פטנט חדש: מאמנים שנשפטים עוד לפני שהספיקו לשחק משחק, להעביר אימון ואפילו לנחות בארץ. המצאה יוצאת מן הכלל.
הנה מושכלת יסוד אחת ברורה: הכדורגל הישראלי, איך נאמר זאת בעדינות, אינו מבין המשופרים בעולם. יש מדינות טובות מאיתנו בענף. 84 כאלה, אם לספור את דירוג פיפ"א האחרון. בהגרלת מוקדמות המונדיאל האחרונה, נבחרת ישראל (המייצגת של המדינה) דורגה בדרג הרביעי מתוך שש. טורקיה, שפעם קיבלה מאיתנו בראש במשחקי ידידות, נמצאת בדרג השני (ושיחקה ממש עכשיו באליפות אירופה לאומות). איסלנד, פינלנד, צפון אירלנד, לא מדינות בכירות במיוחד בכדורגל - לפנינו. וגם בתוך הדרג הרביעי, אנחנו ממוקמים בתחתית - משמע, קרובים יותר לדרג 5 מאשר לדרג 3.
נכון, מבין השחקנים הישראלים תמיד ישנם יחידי סגולה - ברקוביץ' או בניון, זהבי או סולומון - שמצליחים בעזרת הרבה נחישות ועבודה קשה לצאת מהאין תנאים ומהבסיס הלקוי, ולפרוץ קדימה אל המקומות שבהם משחקים כדורגל טוב יותר. אבל הם, כמו שנהוג לומר, היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הממוצע, קרוב יותר לתחתית מאשר לפסגה. זו האמת.
פוקי. גם הוא לפנינו (Getty)
ואם אנחנו מסכימים על הנחת היסוד הזו, הרי שהכדורגל הישראלי לא יכול להמשיך ולזלזל במאמנים שמגיעים מתרבות אחרת. כי על אף שכולנו מסכימים על הרמה הנמוכה (חלקנו אף מתפרנסים מביקורת חריפה כלפיה), עדיין - באותה נשימה ממש - לא הפסקנו לסנוט וללעוג לכל מי שהגיע לכאן מחוץ לארץ. רשימה חלקית בלבד: זלזלנו בריצ'ארד נילסן המנוח ("הפנסיונר החביב", להזכירכם - אלוף אירופה לאומות לשעבר), זלזלנו בפאקו אייסטראן ("מאמן הכושר" שסיים את העונה עם טרבל במכבי תל אביב), וכעת מגיע הלהיט החדש: הזלזול בארווין קומאן.
יכול מאוד להיות שמאמנה ההולנדי של בית"ר ירושלים לא יצליח במשימתו. התנאים שהוא מקבל לידיים אינם פשוטים כלל וכלל, הסגל של הירושלמים דורש תיקון מעמיק ויסודי, ומבחינה כלכלית ספק אם בית"ר בנויה למהפכה שכזו. ובכל זאת, קשה להאמין כיצד מצליחים גורמים מסוימים לזלזל באדם, בלי שראו אימון אחד שלו. בלי שראו משחק אחד שהעביר. בלי שקיבל אפילו את ההזדמנות לטעות או לאכזב.
ברמה המספרית, הרקורד של ארווין קומאן אינו מהמשובחים. את זה קשה להכחיש. ובכל זאת, מהמקום שבו אנו נמצאים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש עבד בכמה מועדוני כדורגל חזקים ומשמעותיים: הוא עבד בפיינורד ובפ.ס.וו (שני מועדוני פאר בהולנד), באברטון ובסאות'המפטון, בפנרבחצ'ה וגם בנבחרת הונגריה (עד היום נערכו חמישה משחקים בין ישראל להונגריה, כולם במשחקי ידידות. ישראל ניצחה רק באחד). אה, וגם נבחרת עומאן אותה אימן? אפילו היא, כזכור, מדורגת לפנינו בדירוג העולמי. גם את זה חשוב לזכור.
נילסן. גם בו זלזלו (getty)
גם אם היה בחלק מהקבוצות הוא שימש במשרה של עוזר מאמן, עדיין הוא ספג ידע מקצועי שרבים מהמאמנים הישראלים לא סופגים בכל הקריירה שלהם - ולא באשמתם. אלו פשוט מועדונים חזקים, מנוסים, שמשחקים ברמות הרבה יותר גבוהות. אדם עם ידע מצטבר שכזה, ראוי לכל הפחות לקבל הזדמנות בקבוצה ישראלית שסיימה את העונה במקום העשירי בליגת העל. עם כל הכבוד.
כאמור, בסופו של דבר, ארווין קומאן יצטרך להוכיח את עצמו במו ידיו, רגליו ושכלו. אולם מוטב שאנחנו, מהמקום שלנו כאנשי כדורגל ישראלי, נלמד לפחות לתת את הכבוד המינימלי לאנשים שבאים לנסות ולשפר את הענף מבחוץ. אין לנו את הלוקסוס לוותר על אנשים עם הרזומה כמו של קומאן. לא באיכות שלנו, לא בקצב שלנו, לא ברמה שאנחנו מציגים. אפשר לבקר, ואם לא יספק את התוצאות לאורך זמן - בוודאי שיישפט. אבל מותר גם לתת למאמן את הקרדיט המינימלי, להתחיל את הדרך שבסיומה - אולי - הוא גם יוכל לעשות טוב.
קומאן. תנו לו צ'אנס (Getty)