נתחיל מהסוף: על פניו, הטיעונים של בעלי בית"ר ירושלים, משה חוגג, בנוגע לסיבות הביטול של המשחק מול ברצלונה - הם נכונים. בעלים של קבוצה ירושלמית לא יכול להשתתף בקמפיין שמתנהל נגד העיר, ואפילו אם מדובר רק בלילה אחד - אי אפשר להוציא את בית"ר מירושלים. ברמת הרטוריקה, חוגג עשה את המהלך הנכון.
אלא ששוב מתברר שיש פער בין הרטוריקה לבין המציאות. במציאות, המשחק מול ברצלונה היה רעיון לא מאוד אפוי, כזה שלא התפרסמה לגביו אף הודעה רשמית - לא של בית"ר וגם לא של ברצלונה - ושבעצם היה קיים בתקשורת (הספרדית והישראלית) בלבד. טיעוני חוגג היו מאוד נכונים, בהנחה שהם היו הסיבה לאי קיום המשחק.
העניין הוא, שלפחות על פני השטח נראה שלא זה היה המכשול. גם לא ה-BDS או המכתבים של חברי כנסת, אלא לוח הזמנים של ברצלונה עצמה. וגם של מסי - שעבר קיץ די אינטנסיבי עם הקופה אמריקה, וסביר מאוד להניח שלא היה שובר חופשה בשביל משחק בישראל.
המשחק הזה מול בארסה, שלא יקרה, אינו המהות - אבל הוא בהחלט סמל. סמל לפער שבין מילים למעשים. בין אספירציות למציאות. בין העטיפה לבין המוצר עצמו. אחרי כל הדיבורים מסביב, והסערות התקשורתיות - בתום אחת העונות הקשות שאני זוכר כמי שעוקב אחרי בית"ר - הקבוצה פותחת את העונה עם סגל עוד פחות טוב משהיה לה בעונה שעברה. והדבר הזה פוגע אולי בלב של בית"ר ירושלים, במרכז ה-DNA שיש למועדון - הרגש.
חוגג. המשחק מול בארסה - סמל לפער שבין מילים למעשים (דני מרון)
פעם אמרו על ליברפול שהיא "הקבוצה האמוציונלית ביותר באנגליה", אני (בטורים קודמים) טענתי שבית"ר היא הקבוצה הרגשית ביותר בישראל. לאורך שנים, היא הכילה בתוכה את כל קשת הרגשות - כעס ושנאה, אהבה ואושר, דיכאון מול אופוריה. קבוצה שחיה מהקהל, נישאת על גלי ההתלהבות שלו, והוא הברומטר האמיתי שלה. כשהוא איתה, היא יכולה לדהור קדימה. כשהוא לא איתה, היא הולכת לאיבוד (ראו אחוזי ההצלחה המאוד לא טובים בטדי בעידן הקורונה, למשל).
ובהתחשב בעונה הקטסטרופלית שהיא עברה, אפשר היה לצפות מבית"ר שתעשה משהו כדי להושיט יד לקהל שלה. לבנות קבוצה מעניינת, שתוכל להחזיר את הלהט והניצוץ לעיניים - שהם הדלק שעליו כל העסק נוסע. או בקיצור, בית"ר צריכה קצת "הייפ". הייפ בריא, כזה שמסוגל לייצר מכירת מנויים, התלהבות בקרב השדרה המרכזית של הקהל (אם נניח את "לה פמיליה" בצד), ובעיקר אופטימיות.
קשה לומר שזה המצב. אם מישהו חשב שאפשר היה למכור מנויים דרך אותו משחק עם ברצלונה, ובמקביל להשאיר את הקבוצה במצב מקצועי שרחוק מלהיות טוב, ולקוות שאיכשהו זה יעבוד - צר לי לאכזב אותו. את תחושת הקו הישר במוניטור, אי אפשר לתקן במשחקי ראווה. רק בעבודה סביב הקבוצה, ויכולת לשקם את מה שקרס בעונת 2020/21.
ועמדתי על ארווין קומאן נותרה כשהייתה. למען הסר ספק, מאוד יכול להיות שהוא יוכל לקחת את הסגל הבינוני ולהמריא איתו. אפשר גם להאמין שניסים יכולים לקרות. בפועל, חודש לפתיחת העונה, המצב בבית"ר ירושלים לא נראה מעודד. ואת התחושה הזו, שלא מגיעה רק מכיוון כותב שורות אלה, יהיה קשה לתקן עם ספינים.
קומאן. אולי הוא יהיה הנס? (בית"ר ירושלים)