הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מחפשים את הרשת: המקלדת לצד הכדור

אם השער לא עלה לסטורי, האם הוא הובקע? על השחקן החדש

אבישי סלע
אבישי סלע  28.08.21 - 14:33

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", שר מיכה שטרית ב-1991 - וכמו חזה את המציאות בעולם, שלושים שנה קדימה. הרשתות החברתיות, שנוצרו במטרה לאחד בינינו למרות הבדלי גישות או תרבויות, הפכו אותנו - במידה רבה - לאוסף של אינדיבידואלים. אנשים שמחפשים את הביטוי העצמי שלהם, ומקבלים את הבמה המלאה כדי לפרוק אותו. ואם כדורגל הוא המראה של החברה, או המיקרוקוסמוס שמשקף הכי טוב תהליכים חברתיים - הרי שניתן לבשר, שהתופעה הזו הגיעה גם לכדורגל הישראלי.

דוגמא קלאסית היא סיפור יונתן כהן: אם לפני עשרים שנה, בן דמותו - אבי נמני, התבטא פעם אחת נגד המאמן וגרם לסערה תקשורתית שלמה, הרי שהיום יכול הכוכב הגדול של מכבי תל אביב להודיע בחשבון האינסטגרם שלו שהוא רוצה לעזוב את הקבוצה (ובסופו של דבר גם קיבל את מבוקשו), והדבר התקבל באופן הרבה פחות סוער. אם פעם הכדורגלנים היו נדרשים להדלפות, או לכתבים, כדי להביע את רצונם - הרי שהפעם יש להם את היכולת לכתוב את עצמם בעצמם. להביע את הקול שלהם באופן חופשי ונטול פילטרים.

ולא תמיד זה נוח לקבוצות: המנכ"לית שרון תמם, למשל, הגיבה בחוסר נוחות להחלטה של כהן להוציא את הדברים באופן פומבי. מכבי נתקלה בצד נוסף של התופעה כאשר איתי שכטר (בימים שבהם עוד שיחק במכבי ת"א) הביע דעה פוליטית גלויה באינסטגרם. בסופו של דבר הפוסט ירד בהוראת הקבוצה, אבל ברור לכל בר דעת שהסוסים כבר ברחו מהאורווה: שאת מי שהרשתות החברתיות אפשרו, יהיה קשה לכבות - גם עם ניהול מהודק וקפדני כמו של המועדון הצהוב בשנים האחרונות.

בסופו של דבר, כמו שאמר פעם החוקר מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר": ברשתות החברתיות, אתה עוקב אחרי אנשים בודדים - ספורטאים אהובים, זמרים, דוגמניות - באופן סלקטיבי. ומכאן, לא מעט ספורטאים מבינים שמעמדם לא רק תלוי במה שיעשו על המגרש, אלא גם באיך יבנו את התדמית שלהם מחוצה לו. המירוץ שלהם הוא לא רק להיות הכי טוב במקצוע, אלא גם הכי פופולרי - מתוך הבנה שזה עשוי לסייע גם למעמדו כספורטאי.

וכמו תמיד, הדימוי הטוב ביותר - מגיע מה-NBA: אם פעם ניסו בליגה להיאבק בשחקנים דרך "קוד לבוש" או קנסות על התבטאויות מעוררות מחלוקת, הרי שהיום מבינים שם שכבר אי אפשר להגביל באמת את השחקנים בספרה הפרטית שלהם. ואם למדנו משהו מ"הבועה" של סוף עונת 2019/20, הרי היא שהליגה אף לקחה צעד קדימה - ושיתפה פעולה עם הקולות של השחקנים, שדרשו שינוי ברמה הפוליטית. אדם סילבר, בניגוד לדייויד סטרן המנוח, בחר ללכת עם השחקנים שלו יד ביד - במקום ראש בראש.

וזו המסקנה האמיתית שצריכים להגיע אליה, גם בישראל: חשבון האינסטגרם (או הטוויטר, או הפייסבוק) של אדם - הוא בסופו של דבר, המגרש הפרטי שלו. כל עוד הוא לא משתמש במשחק עצמו כדי להביע מסרים מעוררי מחלוקת, מוטב אם יבינו גם כאן את העידן החדש - ויבינו שאין דרך אמיתית להגביל את הקול של שחקן. בין אם זה בנוגע למעמדו האישי, ובין אם זה נוגע לדעה הפוליטית שלו. העולם השתנה - ועכשיו גם יגיע התור שלנו להשתנות יחד איתו.