הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

גיבור חוסר התהילה: הדוגמה שהציב בן חיים

בלי להטוטים ועם הרבה עבודה הבלם חצב לעצמו דרך לתהילה. כמי שגדל במכבי תל אביב הוא לא יאהב את זה, אבל אין אדם שהביטוי "גיבור מעמד הפועלים" ראוי לגביו יותר. פרידה מאגדה

אבישי סלע
אבישי סלע  25.08.21 - 15:10
תחילת כתבה

לכדורגל הישראלי, לאורך השנים, היו לא מעט גיבורים. ממרדכי שפיגלר, שלכל הדעות היה הראשון, דרך אלי אוחנה - "כוכב הרוק" הראשון של הכדורגל, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו שהגיעו לפסגת הכדורגל, יוסי בניון שטיפס עוד שלב בפסגה הזו, ועד ערן זהבי של ימינו אנו, שלא מפסיק לשבור תקרות זכוכית. אלה השמות הקלאסיים. אלה שיעלו על כל לשון, מיד כשייחל הדיון (הקצת מעייף) על "הגדולים ביותר".

ולטל בן חיים, שפורש עכשיו, לכאורה יש נחיתות מול כל אלה: בניגוד אליהם, הוא לא גדל תחת ההילה של "כוכב כדורגל". הוא לא סומן להיות כישרון מזהיר, אלא בנה לעצמו את הקריירה, חתיכה אחר חתיכה. כל מה שהגיע אליו בקריירה, והוא הגיע ללא מעט, הגיע רק בשל היכולת לקחת את יכולות הבסיס - ולמקסם אותן עד לשיא. ובדיוק בגלל זה, הדרך שלו מרשימה אפילו יותר.

כי בן חיים הציג מודל אחר לדמות "הכדורגלן הישראלי המצליח": לא להטוטן עם כישרון מלידה, בלי מתת אל או שמישהו שקיבל מלמעלה, אלא נטו עבודה קשה. אחד שחוצב בסלע את כל מה שהוא משיג, שורד בליגות חזקות מול יריבים חזקים ועדיפים, ויכול להם - כל משחק מחדש, כל אימון מחדש. בן חיים, בקריירה הארוכה שלו, מימש את המטרה המקורית של הספורט: להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, יום יום.

מהשנים הראשונות במכבי תל אביב, בהן קיבל קרדיט למרות גילו הצעיר, דרך העלייה לבולטון וונדררס - קבוצה שאף פעם לא היתה גדולה מדי, אבל הגיעה הרבה יותר רחוק ממה שהיתה שווה (לכאורה) על הנייר, דרך ההישארות באי הבריטי שנים ארוכות, ועד ההגעה לנבחרת ישראל (תחת אברהם גרנט), שם ידע להחזיק דור שחקנים די אפור עם הראש מעל המים, ביחד עם יוסי בניון ודודו אוואט.

יותר מהכל, הוא סימל את קמפיין ה"אפס הפסדים" במוקדמות מונדיאל 2006: למרות שבניון היה הדמות המרכזית שלה בהתקפה, בן חיים סימל את המהות שלה - לא להשפיל מבט מול אף יריב, לא לחוש בשום רגשי נחיתות גם מול שמות גדולים בהרבה, לדעת שאם יש רצון, יש דרך.

בשל התפקיד במגרש, יהיו כאלה שישוו אותו - באופן טבעי - לאבי כהן ז"ל. אבל האמת היא, שלכותב שורות אלה הוא מזכיר הרבה יותר את רוני רוזנטל (יבדל"א): מישהו שבנקודת ההתחלה היה שווה ברמה מסוימת, ובנקודת הסיום הגיע להרבה יותר ממה שמישהו דמיין בהתחלה.

בכדורגל שלא תמיד מתגמל מקצוענות, הוא היה המודל למקצוענות מוחלטת. במדינה שלא ממש רואה בעבודה קשה ערך, הוא סיפק את המשל הספורטיבי הגדול לחיים: כשאתה מאמין בעצמך, ומוכן לתת הכל, אין גבול לאן שתוכל להגיע. הוא אמנם גדל במכבי תל אביב, וכנראה לא ממש יאהב את המטאפורה הזאת, אבל אין אדם שהביטוי "גיבור מעמד הפועלים" ראוי לגביו יותר.

לחייך, טל. ותודה.

And I’ll rise up
I'll rise like the day
I’ll rise up
I'll rise unafraid
I'll rise up
And I’ll do it a thousand times again