הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מחפש חיבור: הכדורגל משווע לריסטארט

העונה הזו (בתקווה) תחזיר מה שהקורונה לקחה. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  28.08.21 - 12:18

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

"בואי לא נחזור,
באותו היום,
לאותו מקום,
עם אותה תשובה

בואי לאיבוד,
נחפש לחוד,
אופק לא נודע,
בואי נישאר פתוחים לאהבה"

קשה היה להיות אדם בעולם הזה בשנתיים האחרונות בלי להרגיש מעט מחנק. גם אם לא נפגעת ישירות, כלכלית או בריאותית, מהקורונה - היא בוודאי פגעה בך באיזשהו אופן אחר. התקופה הארוכה של הבידוד, מרצון או שלא, הרחובות מסביב שנכבו - ובעיקר הספורט, סם החיים של כולנו, שהלך לאיבוד בתקופה הזו למשך יותר מדי זמן, וגם כשחזר, חזר בהבהוב ולא באור מלא ובוהק.

אבל עכשיו, בזהירות המתבקשת (ועם מסכה על הפנים), אפשר לנשום לרווחה. ליגת העל שוב איתנו, הכדורגל הישראלי כאן במלוא עוזו - עם עונה מפוצצת בסיפורים, בקבוצות מרתקות, בנראטיבים שעומדים להיכתב מול עינינו ממש.

כמו הסיפור של מכבי חיפה, האלופה שהחזירה לעצמה את הכתר אחרי עשר שנים - ונדמה שרק השתדרגה: עלי מוחמד, דין דוד, אורי דהן ובן שהר הצטרפו לסגל מגובש ואיכותי ממילא, תחת המאמן הטוב בארץ, במטרה לעשות את מה שחיפה לא עשתה כבר המון זמן: לייצר שושלת. תשתית לחזרה למקום הטבעי (מבחינתה), שהוא הפסגה - לאורך שנים. זה לא קרה בלי פנצ'רים בדרך (טורשאבן למשל), אבל לאוהדים הירוקים יש לא מעט סיבות לאופטימיות.

או הסיפור של מכבי תל אביב, שאחרי תקופה של דומיננטיות מרשימה ושנתיים אולטרה דורסניות, נמצאת בתקופת מעבר. דור פרץ ויונתן כהן, שני האייקונים הגדולים של הקבוצה בעונה שעברה, התעופפו לאירופה - ומכבי נמצאת שוב בנקודה שבה היתה אחרי עזיבת ערן זהבי בקיץ 2016. כמי שמחפשת לחבר את "הדבר הגדול הבא". למכבי ההיא לקח שנתיים לבנות את עצמה מחדש, הפעם (יחד עם עדן שמיר, חלוץ קרואטי מבטיח ואולי גם רכש נוסף) היא תקווה שהפער יצטמצם.

או הפועל באר שבע, שאחרי הקבוצה הגדולה של ברק בכר, רוצה לחדש ימיה כקדם. שלוש שנים עברו מאז האליפות האחרונה, שלוש שנים שאמנם נראות מדהימות ביחס למה שב"ש היתה לפני עשרים שנה, אבל בסטנדרט הגבוה שהועמד במועדון ב"שנות טרנר", התברר כאכזבה. אבל העונה? קשה לזכור קיץ יותר מרשים שעבר על המועדון מאז עידן ברקת: דור מיכה הגיע מקפריסין, רועי גורדנה עשה קאמבק למרכז הקישור, יוג'ין אנסה ואיתי שכטר ינסו לספק ניצוצות בהתקפה. וזה גם הסיפור של רוני לוי, שכבר הרבה שנים לא אימן קבוצה שמנסה לדבר בגדול - והעונה, מקבל הזדמנות לחזור סוף סוף למגרש של הגדולים.

או בית"ר ירושלים, שעדיין הולכת בתוך הערפל: עם מצב מקצועי לא ברור, וחשרת עננים שמרחפת גם ברמה הניהולית. בית"ר עברה חתיכת עונה טראומטית ב-20/21, עם פלייאוף תחתון והישארות בליגה רק בקושי, אבל הקיץ לא עשה סימנים של שיפור. ואף על פי כן, ולמרות הכל, שני החברים ממכלן - אלי אוחנה וארווין קומאן - ינסו להחזיר את הניצוץ לעיניים. ריצ'מונד בואצ'י יקווה להוכיח מחדש את מקומו, ניב זריהן יקבל הזדמנות אחרונה לשיקום הקריירה - וירדן שועה יעמוד במוקד, בידיעה שזו באמת הקריאה האחרונה, להפוך סוף סוף מילד לגבר.

וזה עוד לא הכל: הפועל תל אביב של קלינגר והניסנובים תנסה סוף סוף לחזור ולדבר חזק בצמרת, קרית שמונה תתחיל עידן חדש עם כמה שחקנים צעירים ומבטיחים, מכבי נתניה תנסה לחזור לפלייאוף העליון עם כמה רכישות מעניינות - ובעיקר, הפועל ירושלים שחוזרת אחרי 21 שנה לליגה הבכירה, בסיומו של מסע מפרך ועם מודל ניהולי מעניין, במטרה להחזיר את היריבות העירונית לעיר הבירה.

עם כל הכבוד לעונה שעברה, שהסתיימה בקרשנדו מדהים עם 30 אלף איש ומסיבת טראנס היסטרית בסמי עופר, היא במידה רבה היתה מחוברת ל-2019/20 המוזרה. הכדורגל הישראלי משווע לריסטארט - לחיבור מחודש של הקהל, השחקנים, המאמנים והמועדונים, במטרה לחזור וליהנות שוב מהדבר עצמו. משאגת הקהל, מהמהלכים היפים, מהגיבורים (והנבלים) המקומיים. אין כמו הכדורגל הישראלי כדי לתת לנו את הבריחה המושלמת ממציאות לא קלה, ועכשיו - שוב הוא כאן. התגעגענו.

"בואי ניפגש,
אחר כך ניפגש,
ואז שוב ניפגש,
פתוחים לאהבה"

(שלום חנוך)

.