עשר הדמויות המשפיעות בכדורגל הישראלי

שנה הלכה, שנה באה. תשפ"א היתה שנה מוזרה לכדורגל הישראלי: השפעות הקורונה של השנה הקודמת המשיכו גם לתוך החדשה, עם מחזורי ליגה שהתבטלו, קבוצות שלמות שהפסיקו פעילות בשל שחקנים חיוביים, וקהל שנותר מחוץ למגרשים גם עמוק לתוך עונת 2020/21. ועם זאת, החיסונים והורדת המגבלות גרמו לכך שהעונה דווקא תסתיים בקול תרועה רמה: עם חגיגות אליפות מטורפות של מכבי חיפה בסמי עופר, גמר גביע סוער בבלומפילד בין הפועל למכבי ת"א - ואפילו ניצחון מרשים של נבחרת ישראל, ממש על הבאזר.

וכמו כל שנה, מגיעים גם סיכומי השנה - מהם האירועים המשמעותיים, מי הרכיבו את רגעי השיא שליוו את תשפ"א. אנחנו ניסינו הפעם ללכת על משהו מעט שונה, ולנסות לבחור את עשרת האנשים המשפיעים ביותר בכדורגל הישראלי, נכון להיום. כמובן שזו החלטה יומרנית, והרשימות בוודאי ראויות למחלוקת (לכל אחד יש את הרשימה שלו) - ובכל זאת, הנה הסיכום שלי לשנה הסוערת והמשוגעת שחלפה. עשרה אנשים, עשרה סיפורים (ועוד אחד שכמעט נכנס).

במקום ה-11: משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים ("הפוטנציאל שהתפספס")
במציאות אלטרנטיבית, מאוד יכול להיות שחוגג היה הרבה יותר גבוה ברשימה הזאת. אולי אפילו הכי גבוה שאפשר; זאת, אחרי שהתיימר להביא את אחד האירועים המטלטלים בתולדות הענף, ואולי בתולדות ישראל כולה - בעלים מאיחוד האמירויות, השיח' חאמד בן חליפה, שישתף איתו פעולה בבעלות על המועדון הכי סוער ואמוציונלי בכדורגל הישראלי. בית"ר ירושלים. אבל במציאות, זה (כזכור) התרסק, ואיתו גם המעמד של חוגג בכדורגל שלנו. זו היתה שנה מאוד לא טובה לבית"ר, וגם שנה לא טובה לבעלים שלה, שנדמה שלמרות הכוונות הטובות - לקח את כל הפניות הלא נכונות בדרך.

במקום ה-10: אוהדי הפועל ירושלים/קטמון ("הניצחון הארוך ביותר")
בצד השני של עיר הבירה, אי אפשר שלא להגדיר את תשפ"א כניצחון גדול. אוהדי הפועל ירושלים, שלפני 14 שנה הלכו (לפעמים מילולית) אל המדבר כדי להקים את המועדון שלהם מחדש, זכו מחדש בשם - והשלימו את המהפכה עם עלייה היסטורית לליגת העל. הפועל ירושלים שהיתה מועדון חבוט וחסר תהילה, חוזר לליגה הבכירה כשהוא חזק ומרשים יותר, מסתכל בלבן של העיניים ליריבה הגדולה בצהוב-שחור. בדרך ארוכה שכללה לא מעט ירידות ורגעים לא פשוטים, הפרוייקט של הפועל קטמון הגיע אל הארץ המובטחת - בהצלחה מסחררת, גם אם הקבוצה תחזור בסוף השנה לליגה הלאומית.

במקום ה-9: וילי רוטנשטיינר, מאמן נבחרת ישראל ("האיש שהפתיע את כולם")
החיבור המוזר ביותר של השנה האחרונה. איש כדורגל אוסטרי, שמעולם לא חווה אימון בוגרים, מוצא את עצמו במשרה המקצועית הבכירה ביותר שהכדורגל הישראלי יכול להציע. המינוי שלו זכה ללא מעט הרמות גבה, גם מצד כותב שורות אלה, אבל בסופו של דבר רוטנשטיינר מסיים את השנה הזאת חזק ויציב יותר. נכון, הנבחרת לא נחלה הצלחה גם השנה - וזכר החמצת הפנדל הכואבת של ערן זהבי מול סקוטלנד מהדהד בראש של כולנו - אבל הוא הצליח לעשות את מה שהרבה מאמנים לפניו לא הצליחו: לייצר נבחרת שיהיה כיף לראות, וכזו שלא תשפיל עיניים מול אף יריב. וכמו ששר פעם דני סנדרסון, זו תחילה של קצה תקווה.

במקום ה-8: מנור סולומון, קשר שחטאר דונייצק ונבחרת ישראל ("העתיד כבר כאן")
במונחי השנה האחרונה, העלייה של מנור סולומון המשיכה באופן א-סיפטומטי. הילד מכפר סבא המשיך בתהליך ההתבגרות, תפס מקום של קבע בהרכב של הענקית האוקראינית, ושבר תקרת זכוכית נוספת עם שני שערים נפלאים מול ריאל מדריד בשלב הבתים של ליגת האלופות. גם השנה סולומון יהיה בין 32 הקבוצות הטובות ביבשת, וכשמחברים לזה את תפיסת המקום בהרכב נבחרת ישראל (לצד ערן זהבי ומואנס דאבור, שני השגרירים הבולטים האחרים של הכדורגל הישראלי באירופה) - ניתן לסמן שנה מוצלחת מאוד לקיצוני מישראל. לשנה הבאה בפרמייר ליג?

במקום ה-7: יו"ר המנהלת ארז כלפון, יו"ר ההתאחדות אורן חסון ושר התרבות והספורט חילי טרופר ("האנשים שהצילו את הענף")
האתגר הגדול ביותר של תשפ"א, עם כל הכבוד למערך הטקטי של אוסטריה, היה נגיף הקורונה. הוא השפיע על החיים של כל אחד מאיתנו, ובאותה מידה - השפיע גם על הכדורגל, ברמה שיכולה היתה לסכן את הענף באופן ממשי. ענפים שלמים אחרים, מסביב, קרסו לתוך עצמם - אבל דווקא הכדורגל הצליח לשמור על הראש מעל המים. כן, בדרך מאוד לא אסתטית (אף אחד לא היה מרוצה מהיעדרו של קהל ביציעים, סם החיים של משחק הכדורגל בכל העולם) - ובכל זאת, קרדיט מגיע לטרופר, כלפון וחסון שידעו להילחם את מלחמתו של הענף ולשמור אותו חי, כדי שיוכל להגיע אל תמונת הניצחון שלו: סמי עופר מפוצץ בחגיגות האליפות של מכבי חיפה, ומכבי תל אביב לוקחת גביע מול הקהל שלה. הניצחון הזה הוא, גם ובעיקר, על שמם.

במקום ה-6: ברק בכר, מאמן מכבי חיפה ("המאמן מספר אחת")
מי שסומן כמטאור הגדול של הכדורגל הישראלי חווה כמה שנים לא פשוטות. למרות שלוש האליפויות, בכדורגל תמיד זוכרים לך את המשחק האחרון - ואקורד הסיום שלו בהפועל באר שבע היה רחוק מלהיות מזהיר. בכר לקח את עצמו הצידה לתקופה של חשבון נפש, וחזר בגדול אל הקבוצה שאהד מילדותו. יחד עם מכבי חיפה, הוא זכה באליפות הרביעית שלו כשהוא רק 41, מרחק שני תארים מקומיים בלבד משיאני כל הזמנים - דוביד שוייצר ז"ל ודרור קשטן יבדל"א. החיזוק הנכון שמכבי חיפה עשתה בקיץ, מעיד שכנראה שהסיפור שלו ימשיך להיכתב. בכר, נכון לעכשיו, הוא האדם היחיד שהצליח להוות אופוזיציה למועדון החזק של מכבי ת"א, החזיר את מכבי חיפה למעמד שאליו התגעגעה - ובעיקר החזיר לה את הצלחת, אחרי עשר שנים. כבוד.

במקום ה-5: אבי לוזון, יו"ר מכבי פ"ת ("האיש שניצח פעמיים")
התדמית של לוזון תמיד היתה נושא שנוי במחלוקת. האיש האימפולסיבי, מהיר החימה, שידע לא פעם להתעמת עם צלמים או עיתונאים, לא היה מהאנשים הכי פופולריים - ובכל זאת, קשה להגדיר את תשפ"א אחרת חוץ מאשר הצלחה גדולה שלו - ושל המועדון שעזר להקים לתחייה בשנות התשעים. מכבי פתח תקווה חזרה לליגת העל, בריאה יותר מתמיד, עם מחלקת נוער משובחת - וקבוצת בוגרים שבעונת החזרה שלה סיימה בפלייאוף העליון. ואם כל זה לא מספיק, הוא המשיך להיות יצרן הכשרונות הגדול של הכדורגל הישראלי - ואחרי מנור סולומון, הוציא לחו"ל גם את ליאל עבדה. לא חייבים לאהוב את לוזון, אבל בהחלט אפשר להגיד שהוא פיצח את השיטה לכל מועדוני המשנה של הכדורגל הישראלי.

במקום ה-4: אלונה ברקת, בעלי הפועל ב"ש ("הקאמבק של השנה")
שנה של רכבת שדים עברה על הבעלים שבאה מתל אביב והשתקעה בנגב. כזכור, באפריל 2020 היא הודיעה על עזיבה, ומינתה נאמן שאמור היה להעביר את המועדון שבנתה מחדש - לידיים אחרות. אבל ברקת העדיפה שלא לוותר וחזרה לנהל את ב"ש, רק כדי לייצר סביבה את הקבוצה הכי חזקה שנבנתה במועדון, לפחות על הנייר, מאז הפכה לבעלים. ברקת שעשתה מהפכה במועדון שנראה היה אבוד לחלוטין כשהגיעה, אי שם ב-2007, רוצה להשלים את המהפכה - ולהחזיר את ב"ש להיות קבוצה של תארים. האם היא גם תצליח במשימה הזו? את זה נדע רק במצעד של השנה העברית הבאה.

במקום ה-3: ערן זהבי, חלוץ פ.ס.וו ונבחרת ישראל ("לא תישארו אדיש אליו")
עוד שנה עברה, ועוד שנה שבה ערן זהבי ממשיך במסע שלו אל הנצח. מי שקיבע את עצמו כגדול השחקנים בדורו, מחפש עכשיו את הדרך אל פנתיאון הכדורגל הישראלי. רק לא מזמן, הוא הפך לגדול הכובשים של הכדורגל הישראלי אי פעם, וממש עוד מעט גם יהפוך לגדול כובשי נבחרת ישראל. בגיל 34, ערן זהבי הוא הסופרסטאר האחרון: השחקן היחיד שחוצה את גבולות המגרש או את עכברי הענף, ומגיע (מילולית) לכל בית במדינה. גם זהבי, כמו כולנו, עבר מהמורות בדרך: נדבק בקורונה וחווה אירוע אישי לא פשוט עם משפחתו. אבל זהבי המשיך לסמל את רוח הווינריות, התגבר על כל הקשיים וסיים את השנה כמנצח. עכשיו, יישאר לו רק הניסיון לזכות בתואר גדול עם קבוצתו ההולנדית - רגע לפני הקאמבק הידוע מראש, במכבי תל אביב.

במקום ה-2: יעקב שחר, בעלי מכבי חיפה ("האליפות חזרה הביתה")
גם על שחר, כמו על המועדון שלו, עבר עשור לא פשוט. מי שהתרגל לעמדת המנצח הגדול של הכדורגל הישראלי, הבעלים שטורף אליפויות ושובר תקרות זכוכית באירופה, נאלץ לעבור לספסל האחורי. מכבי תל אביב תפסה את קדמת הבמה, ונראתה כמי שאינה ניתנת לעצירה. עד תשפ"א - השנה שבה שחר ביצע את המהפך, עם החתמת ברק בכר, האיש ששדרג את הקבוצה הטובה של מרקו בלבול - והחזיר אותה שוב להיות אלופה. הדרך לשם עברה דרך החלטה בעייתית מבחינה מוסרית, אבל גם דרך בנייה שיטתית של קבוצה מחדש, חתיכה אחרי חתיכה בפאזל, במה שיכול להיגמר גם בשושלת - כמו בימים הטובים. שחר הוא אולי לא מספר אחד כמו פעם, אבל הוא לא מתכוון לרדת מהבמה בלי פייט.