הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

סינדרום ירושלים: דירוג הבעלים של בית"ר

חילופי יו"רים, בעיות ניהוליות, סכסוכים עם הקהל הם חלק נכבד מהטלנובלה שנקראת בית"ר בעשורים האחרונים. אחרי הודעת חוגג, החלטנו לדרג את הבעלים, מהמשונה עד למשונה ביותר

אבישי סלע
אבישי סלע  10.09.21 - 16:40
תחילת כתבה

החלטתו של משה חוגג להפקיד את בעלות בית"ר ירושלים בידי נאמן אולי חוללה סערה, אבל לא היתה מפתיעה למי שמעורה בהיסטוריה הבית"רית. עוד מראשית ימיה ליוו את הקבוצה מאבקי כוח, חילופי יו"רים תכופים, קשיים ודרמות ניהוליות - שלפעמים סיפקו תחרות לא פשוטה לדרמות על הדשא. בית"ר תמיד היתה, לטוב או לרע, המועדון הרגשי ביותר בישראל - וככזו, היו גם הבעלים שלה. משונים, אמוציונליים, כאלה שכל אחד מהם שווה דוקו נפרד ב"נטפליקס". לכבוד ההחלטה של חוגג, והמועדון ששוב תלוי (בפעם האלף) על כרעי תרנגולת - החלטנו לנסות ולדרג אותם. מהמשונה למשונה יותר, מהחמישי לראשון.

אזכור של כבוד: ארקדי גאידמק (2013-2005)
לכאורה, מדובר כנראה בבעלים שהכי הצליח ברשימה הזאת. תוך שנתיים בלבד הוא הפך את בית"ר מקבוצת אמצע טבלה לאלופת המדינה, והשאיר אחריו נתח של שתי אליפויות, שני גביעים וגביע טוטו אחד - הספק מרשים למועדון שהיסטורית, לא משופע בהצלחות. מצד שני, מדובר בהזייה מארץ ההזיות: האיש שהחתים את יצחק שום על חוזה לארבע שנים רק כדי לפטר אותו (ולהחזיר אותו בדלת האחורית כשבית"ר נתקעה בלי מאמן), שפיטר את כל ההנהלה בלילה אחד, שעמד לבדו ביציע עם דגל במשחק רדיוס ללא קהל, שרץ לראשות העיר כי חשב שבית"ר היא מקפצה פוליטית, וכשכזו התבררה כלא (מי היה מאמין?) - פוצץ את הכל באקט התאבדותי מרהיב. גאידמק אמנם לא משונה כמו יתר חברי הרשימה, אבל מקום של כבוד יש לו.

במקום החמישי: משה חוגג (2021-2018)
בעלים מסוג חדש, הזיות מהסוג הישן. גם אם חוגג עשה כמה דברים טובים (ניסיון לבנות מערכת מקצועית, החתמת עלי מוחמד), בסופו של דבר הוא ייזכר כמי שהשאיר אחריו בעיקר גלים של כותרות ראשיות, ספינים לרגע, פלופ מהדהד בדמות הרומן הכושל עם בן חליפה - וחוסר אמון מובהק עם כל הגורמים בתוך המערכת שאותה ניהל. אבל כנראה הדבר ההזוי ביותר בעידן חוגג, הוא שבכלל לא בטוח שהוא נגמר: ובעלים שמודיע על עזיבה, אבל לא באמת עוזב, בהחלט מכניס את חוגג לתוך הרשימה המכובדת שלפנינו.

במקום הרביעי: גומא אגייאר (2010-2009)
קדנציה של פחות משנה, אבל כמה היה בשנה הזאת: מימון ערבויות על חשבונו של גאידמק שחישב את צעדיו לאחור, ספונסר שהוא סרט מצויר עם כלב (כולל בובת כלב במשחקים), טקס פתיחה ססגוני שלא ראו שם מאז ימי גד זאבי (שם שעוד ניתקל בו) - ואז קריסה, קודם כלכלית, ובסוף גם נפשית. המיליארדר האמריקאי שהחל את הקדנציה שלו בארץ עם חלומות לבנות מחדש את בית המקדש, סיים את דרכו בבית חולים פסיכיאטרי. לפני שש שנים הוכרז כמת, בלי שנודע מקום קבורתו.

במקום השלישי: גד זאבי (2001-2000)
היום השם כמעט ולא נשמע מוכר, אבל לפני עשרים שנה זאבי נחשב לאחד הכוחות העולים בעולם העסקים הישראלי. איש העסקים שנולד במסדה והשתקע בחיפה רכש נכסים כמו הבעלות על "סובארו", ה"גרנד קניון" בחיפה ואפילו מניות ב"בזק". ואז, בקיץ 2000, הוא פגש את ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט, במטרה לנסות ולבנות קניון בעיר. אולמרט, אוהד בית"ר שרוף, הציע לו את בית"ר - והוא לקח. מטקס הפתיחה בערב ט' באב (שגרר את "קללת הרב כדורי") דרך מינוי בתו, מיכל, למנכ"לית ועד מערכת היחסים המעורערת עם הקהל (כולל מינוי אלי גוטמן למאמן), זאבי נעלם אחרי עונה אחת בלבד, כושלת במיוחד, ששיאה בתבוסה 7:0 למכבי ת"א בבלומפילד. בקיץ 2001, אחריו, בית"ר נכנסה להקפאת הליכים.

במקום השני: אלי טביב (2018-2012)
שני מאפיינים יוצאי דופן יש לטביב ביחס לרשימה הזו: הוא נשאר, יחסית, לזמן רב; והוא הביא את המועדון לאירופה באופן רצוף. ובכל זאת, ימי טביב בבית"ר (קצת כמו ימי חוגג) ייזכרו כתקופה מלאת כותרות, שלא הוסיפה כבוד למועדון. מהשתיקה (לדעתי) סביב הפוגרום של לה פמיליה בשחקנים, דרך הטענות על הלנת השכר לכאורה שיצרה קרע בינו לבין השחקנים, דרך הבוררויות החוזרות ונשנות ועד לרגע השפל - הרגע שבו הכתיב חילופים למאמן הקבוצה. וכל זה, כשבחלק גדול מהזמן הוא בכלל לא היה יכול להיות בעלים חוקית. שש שנים נמשך הרומן בין הבעלים משכונת עלייה בכפר סבא למועדון ששיווע ל"משיח תימני". היום, נראה שלפחות צד אחד היה משנה הכל בדיעבד.

ובמקום הראשון: דן אדלר ואדם לוין (שבוע אחד ב-2011)
14 ביולי 2011 ייזכר כיום היסטורי למדינת ישראל. זה היה היום שבו החלה המחאה הגדולה בתולדות ישראל, מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. אבל ה-14.7 היה אמור להיכנס להיסטוריה מסיבות אחרות לגמרי - זה היה צריך להיות היום שבו בית"ר, אחרי שש שנות גאידמק, סוף סוף תצא לחופשי. דן אדלר ואדם לוין, שני אנשים שהוגדרו כבעלי הון מאמריקה, רכשו את הקבוצה מידיו של גאידמק והיו אמורים לפתוח בעידן חדש. אדלר בעבר ניסה להיבחר לקונגרס האמריקני (ולא הצליח), והחזיק אפילו במניות חברת "דיסני". התמונה הזכורה ביותר של השניים היתה הריצה המשותפת סביב האצטדיון, יחד עם השחקנים. מדובר היה, מסתבר, במימוש הפיזי של הביטוי "לעשות סיבוב וללכת": בסוף אותו חודש, בית"ר היתה אמורה לעבור בבקרה, אבל אדלר ולוין לא ענו לטלפון. עשר שנים עברו מאז, ועדיין לא ניתנו תשובות על ההיעלמות. בית"ר הלכה לעוד עונת הישרדות, אחת מיני רבות בהיסטוריה שלה. הזייה שהיתה כך היתה.