ב-2003 עמותת בני יהודה נקלעה לחובות כבדים והלכה לפירוק. את קבוצת הכדורגל קנתה קבוצת משקיעים בראשות מי שהיה עד לרגע הפירוק מנכ"ל הקבוצה והתשלום עבור הרכישה הגיע בשנים הבאות מתקציב ההפעלה של הקבוצה. בני יהודה לא קיבלה עונש ספורטיבי ופתחה את העונה כמו שאר הקבוצות בליגה.
כן, עונש הפחתת תשע הנקודות התווסף לאחר המקרה כאשר האסימון נפל שאין לקבוצה בעיה ללכת להליך של פשיטת רגל ולנער מעצמה חובות. אבל בואו נהיה כנים, למכבי נתניה לא הפריע העונש לעלות ליגה עוד באותה שנה והפועל ת"א ירדה רק במחזור האחרון בעונה שירדו לה 9 נקודות.
הענישה הספורטיבית בישראל על התנהגות פיננסית מופקרת היא חלשה ביותר. אבל יש היגיון מאחורי הענישה החלשה והוא כפול: הסיבה הראשונה היא שכולנו יודעים שאם הכדורגל הישראלי יבחר בהפעלת ענישה כבדה כמו הורדה לליגה ג' או משהו בסגנון, ימצא את עצמו בתוך כמה שנים בלי מועדונים מובילים ובפגיעה קשה בענף שגם ככה, לא נמצא במצב מעולה.
הסיבה השנייה טובה בהרבה: בישראל בניגוד לאירופה, מועדוני כדורגל מוחזקים בידי חברות בע"מ וככאלה הן כפופות לדיני פירוק חברות שעם כל הכבוד למוסדות הכדורגל, זה עסק הרבה יותר רציני. לכן הרעיון שיש להפעיל סנקציה ספורטיבית כבדה לצד סנקציה פלילית/ פיננסית כבדה הוא בעייתי והבחירה הישראלית דווקא כן עושה שכל.
למרות שהבעלים הוחלפו באמצע העונה והקבוצה הלכה לפירוק, הפועל ת"א ירדה רק במחזור האחרון (אלן שיבר)
היגיון זה עומד למבחן במוסדות ה-CAS בימים אלה בעניינה של קבוצת הראל החזקות, החוק המקומי והפועל ת"א. כאשר בעל שליטה במועדון כדורגל הולך להליך פירוק הוא מתמודד עם שורה של סנקציות:
הראשונה: איבוד כל זכויותיו בנכס – כלומר הקבוצה כבר לא שלו וכל מה שהשקיע בה ירד לטמיון.
השנייה: אובדן כל הלוואות הבעלים – בעלים רבים מזרימים כספים דרך הלוואת בעלים, שנרשמות במאזן החשבונאי כהוצאה שיש להחזיר ביום מן הימים לבעלים. כך יכולים בעלים להזרים כספים בידיעה שאם יום אחד ימכרו שחקן או יזכו להצלחה ספורטיבית מתגמלת, הם יוכלו להחזיר לעצמם את ההשקעה. במקרה של פשיטת רגל - זה הולך לפח.
השלישית: המפרק שימנה בית המשפט ירדוף את בעלי הנכס גם לאחר שיועבר לידי בעלים אחר. ראו את תביעת הענק שמתמודדים בעליה של הפועל ת"א בסדר גודל של עשרות מיליונים מול עו"ד שאול קוטלר – כלומר זה שהלכת לפשיטת רגל, לא מבטיח שהחובות שיצרת בתור בעלים ייעלמו מחייך.
הרביעית: פגיעה במוניטין.
החמישית: במידה שנתנו הבעלים ערבויות אישיות וזה הליך שכמעט רוב הבעלים נגררים אליו, הרי שאת זה לא מעלימה פשיטת הרגל. כלומר מי שהולך לפשיטת רגל כבעלים יספוג סנקציות כבדות מאוד ולכן ההנחה ב'רחוב הספורטיבי' שזו מהווה ענישה מספיק כבדה כדי להבטיח ניהול תקין. לזה תוסיפו את הבקרה התקציבית שמבטיחה שמקרי פשיטות הרגל יהיו מעטים.
ולכן הענישה הספורטיבית היא בין קלה לבינונית, תלוי בעיני המתבונן.
זוכרים אותו? שאול קוטלר, מפרק הפועל ת"א, תבע את בעלי העבר במיליוני שקלים (אלן שיבר)
*
אבל דומה שבשנה האחרונה נמצא מסלול עוקף פשיטת רגל: בעלים שלא רוצה למכור את הנכס במחיר השוק ולאבד את השקעתו ולא רוצה ללכת למסלול הסנקציות שתיארתי יכול ללכת על קונספט באר שבע מודל קורונה.
מה זה אומר? להביא את עו"ד כמו יצחק יונגר על תקן נאמן, לדעת שהתקשורת תכנה אותו בשם הלא נכון והמבהיל "מפרק", להפעיל לחץ על כל מערך ההוצאות, לחץ שקרוב יותר להסדר נושים מניהול שוטף וכך לייצר תכנית הבראה יש מאין מבלי לאבד את זכויותיו בנכס ומבלי לשאת בסנקציות שתוארו פה.
*
בטור הקודם תיארתי את מה שקרה בבאר שבע לדעתי: ניתן לומר שבחסות הקורונה, משבר כלכלי של פעם במאה שנה, התקשורת ו'הרחוב הספורטיבי' לא הבינו את אופי האירוע. אבל איך אפשר לומר את זה כאשר משה חוגג עושה לכאורה בדיוק אותו דבר לבית"ר ירושלים?
מהצד זה נראה שידור חוזר כרגע. הנאמן יקצץ בהוצאות, יפעיל לחץ ריגשי על הקהל לקנות כרטיסים ומינויים ויילך למהלכים שהבעלים לא רצה לעשות מחשש לאבד מוניטין (מכירת שחקנים לדוגמא). כל זה ייאפשר לבעלים שהוא עדיין משה חוגג להמשיך להחזיק בנכס ולחפש קונה במחיר הטוב ביותר או לחזור יום אחד כבעלים בדיוק כמו שקרה בבאר שבע.
*
התקשורת הפקירה את אוהדי באר שבע וזה נגמר טוב עבורה. יונגר כמפרק/נאמן/ מנהל הצליח במשימה מעל ומעבר והיום באר שבע ארגון חזק. האם זה יקרה לבית"ר ירושלים? האם זה מה שמצפה לשאר אוהדי מועדונים בישראל? האם כל פעם שמועדון יחשוק בתוכנית הבראה הוא יקרא ליונגר או למישהו אחר כדי שיעשה את זה בחסות "זכויות הניהול"? ואם זה המצב, אולי הגיע הזמן לאכיפה קשה בהרבה ולתקנון נשכני בהרבה כדי להבטיח שמה שהיה פעם אחת וקורה אולי בפעם השנייה לא יהפוך לנורמה.
חוגג יחזור כמו אלונה ברקת? (אלן שיבר)