הטור הזה לא מחפש אשמים. הנהלת הפועל ת"א מנהלת מועדון בתוך משמעת תקציבית הדוקה, זו ההנהלה שלקחה בלילה אחד את הפועל מפירוק ומאז צעד אחר צעד משקמת אותו, יש שיגידו לאט מדי, אבל התמונה הגדולה לטובתכם.
אבל לא חייבים שיהיו אשמים. לא תמיד חייבים למצוא אשמים. עומרי אלטמן נכנס להרבה מאוד אוהדים בלב, הוא חזר לקדנציה שנייה, השאיר תמיד הכל על המגרש והיה המוציא לפועל של הפועל במשך שנתיים, קפטן שכיף לאהוב, גם אם גדל מעבר לכביש.
אלטמן היה נראה כאילו בטעות גדל שם, עם המודעות הפוליטית, הפה שלא מפחד להגיד את מה שהוא חושב והחיבור שלו לקהל, זה היה אמיתי וזה אולי יהיה עוד בעתיד שוב אמיתי.
את החישוב עושה היום כל אוהד הפועל, שחררו שחקן או שניים, השמות גם הם די קבועים ותנו לנו את אלטמן, הוא מצד שמאל, רוסה בימין, מה צריך עוד? דווקא בשנה שהתחילה טוב, למה לא ללכת עוד צעד.
אבל כנראה שפה היה מקרה שהסתבך יותר מדי. זו לא רצתה מספיק, זה לא היה ברור מספיק, הקיץ עבר, הוולקאמים יצאו ונשארו עם אלטמן שנשאר בלי קבוצה, מחכים לקום בוקר אחד ולשמוע שעומרי חתם ובהפועל, מבינים שאם מכבי או מכבי השנייה בתמונה, זה כנראה יהיה אבוד, אבל מי זו הקבוצה הזו שאף אחד לא מכיר שלוקחת מפה את הקפטן של הפועל.
אין אשמים. גם לא הם. הניסנובים (צילום: אלן שיבר)
בטעות גדל צהוב. אלטמן חוגג את הגול בדרבי (צילום: אלן שיבר)
אבל הנה האמת המרה יותר, הצעירים של הפועל, נועדו להימכר. השכר לימוד על ליידנר, זה בשביל שאפשר יהיה למכור מגן שמאל מוכשר בן 20, גם דוידה כזה, גם אליאס, יש להם סעיפי שחרור ברורים, הלב רוצה להתחבר והראש אומר להיזהר.
זה כבר לא הימים של שמעון גרשון וגילי ורמוט, התבגרנו, אנחנו מבינים איך זה עובד. תכל'ס מכירה טובה יכולה להחזיק מועדון שנתיים, תראו את הכדורסל עם ים מדר, בוקסה בונה מחלקת נוער לתפארת, אבל זה כבר לא הדור של אקהויז וקוקוס. מגדלים כדי למכור, דג גדול אוכל דג קטן.
דגני בצהוב של בית"ר (ברחת בשביל להימנע מקיצוץ ובסוף קיבלת יונגר), אבל הלב מתבאס לראות אותך שם בטדי, רמזי ספורי מככב בבאר שבע (צביטה קטנה בלב), אבו עביד משאיר הכל על המגרש בטרנר (עוד צביטה), בן שהר אמר לא בקיץ (בסדר מי בכלל רצה אותך?).
הכל מובן ורציונלי. יש טובים לא פחות, פה זו עסקה קרה: אם אפשר למכור, מוכרים. אם צריך לשלם פרמיה, חושבים פעמיים. אבל אלטמן היה פה משהו אחר, מישהו שיכול להיות עוגן של המועדון בשנים לא קלות, מישהו שכיף להתגאות בו, שחקן, כזה שיודע לדבר, אלוף בסושיאל, מישהו לרוץ איתו והוא כבר לא ישחק השנה בהפועל, אולי כבר לא בכלל.
וזה לא מרגיש כמו ורמוט או גרשון, אבל אולי זה מה שכואב, כבר לא מגיע לנו להתאהב. אז אם עומרי אלטמן קורא את זה אני רוצה שיידע: אני מכיר את המספרים, השמועות, ההיגיון הרציונלי הקר והכל, אבל אני לא מוותר על הרעיון לאהוב כוכב כדורגל באדום גם בעוד מיליון שנה ומה שהרגשתי כשקראתי את הפוסט פרידה לך זה שלפחות את זה הוכחת לי.
אולי זה לא נכון לנו להתאהב, אבל אני לגמרי הרגשתי פרפרים בכל פעם כשהיית על הדשא.
הכותב הינו חבר פאנל בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
הפרחים ששתלת, מלבלבים במקום אחר. ספורי חוגג במדי ב"ש (צילום: דני מרון)
לא נוותר על הזכות לאהוב (צילום: אלן שיבר)