סיום המשחק בין מכבי למכבי פתח תקווה במסגרת המחזור השני של העונה. תיקו מדכא, מול קבוצה שמטרתה להוציא לאוהדים את החשק מכדורגל, לא תצליחו לשכנע אותי אחרת. עת שאני ואוהדים רבים אחרים משתרכים בפקק אינסופי שמשתרך סביב היציאות מבלומפילד, פתאום, בתזמון קוסמי ממש, משודרת בגלגל"צ פרסומת לנהיגה זהירה בכיכובו של לא אחר מאשר אילון אלמוג. אותו אלמוג מספר כיצד הוא מרגיש כמו אריה על המגרש, אך על הכביש נוסע בזהירות. אותו אלמוג שלא היה נראה כמו אריה באותו ערב בבלומפילד.
כשמנסים לנתח שחקנים צעירים, בטח כאלה עם הבטחה כמו שטומן בחובו אלמוג, בדרך כלל נופלים לניתוח פסיכולוגי בשקל. אני לא פסיכולוג בהכשרתי, איני יודע כיצד אלמוג מתנהג באימונים (עם כל הכבוד לדעתו של פשיץ בעניין), ולא מכיר את אישיותו כלל. עם זאת, כעורך דין אני יודע לעשות דבר אחד – להסתכל על תקדימי עבר ומהם להשליך וללמוד על הסיטואציה המונחת בפניי. כשאני מנסה לנתח את הסיטואציה הנוכחית של אלמוג, עולים בראשי שלושה תסריטים. ואתן לכם ספוילר קטן – אף לא אחד מהם אופטימי.
כילד יש לי שני זכרונות מראובן עובד. הזכרון הראשון, הוא הסלאלום האגדי שלו במשחק האליפות מול הפועל פתח תקווה. זכרון שהתחדד עם צפיות חוזרות ונשנות בתקצירי עונת האליפות של 2002/3, אותה אליפות שלשנים הפכה להיות פרח בתקופה מדברית. לא היה לי כרטיס לאותו ערב היסטורי ברמת גן. אני, ילד בן 12, תלוי בחסדי הדוד שלי וחבריו שלקחו אותי למשחקים כילד. אך ביום המשחק השגנו כרטיסים, ליציע הכבוד, לא פחות ולא יותר. ככה יצא שאת אותו סלאלום אגדי זכיתי לראות בלייב. הזכרון השני מראובן עובד, והעמום יותר, הוא אותו עובד, אולי בתסרוקת קוקו בקהאם, שהייתה פופולארית בקרב שחקני כדורגל באותן השנים, ואולי בכלל בקרחת המפורסמת שלו.
באותו משחק, עובד משוטט בחוסר חשק על המגרש מול יריבה רנדומלית במשחק מוקדמות אירופי שכוח אל. הזמן שחלף בין אותם אירועים – פחות משנה. זמן קצר לאחר אותו משחק, עובד שוחרר בעקבות תקריות משמעתיות חוזרות. ממכבי הוא עבר לבני יהודה, הפועל, ונעלם בתהומות הכדורגל הישראלי.
לא נראה כמו אריה. אלמוג (דני מרון)
נרוץ קדימה כעשור. התפאורה – אצטדיון בלומפילד. הפעם אני סטודנט שנה א', מגיע כל שבוע למשחקים, וחוזר באמצע הלילה לירושלים. עונה ממנה אני בעיקר זוכר נסיעות ליליות בקו 480. עייף, אבל מרוצה כמו שלא הייתי מעולם כנראה. לאותה עונת אליפות של 2012/13, הזכורה כ"עונת אוסקר", היו גיבורים רבים. ראדי ועטר המדהימים, זהבי ופריצה שהגיעו בינואר לתת את הפוש הנחוץ, ויואב זיו העצבני אחרי שלא נשרק לטובתו פנדל בדקה ה-94 בדרבי, במצב בו הקבוצה ביתרון 0:4.
אני יכול להמשיך להתרפק על אותה עונה (החודש שברק לוי נתן כשאניימה יצא לאליפות אפריקה, כולל הפנדל מול הפועל רמת גן בדקה ה-90, וואו), אבל בין אותם גיבורים, היה אולי את הלא צפוי שבהם – מושיקו לוגסי.
אותו לוגסי, שהיה מגיע כנער לאימוני הקבוצה מקרית גת באוטובוסים, נתן עונה עם לא מעט משחקים טובים, ומיצב עצמו כקשר אמצע מבטיח תוצרת בית. אה, והוא היה חתום על שער ענק מול בני יהודה בדקה כמעט תלת ספרתית. שער כל כך גדול, שעד היום, כל אוהד מכבי יוכל לספר לך בדיוק איפה היה באותו הרגע. אני, אגב, הייתי מתחת לערימת אנשים בשער 8, ולדעתי ירדתי 5 שורות לפחות בחגיגות של הגול. למרות ה"טילוגסי", ויכולת טובה כשחקן משלים, לוגסי לא מצא את מקומו תחת סוזה, התגלגל להשאלות בבית"ר ומפ"ת, ירד להפועל רמת גן בלאומית, ופרש לפני גיל 30.
ויש תסריט נוסף. נדיר יותר. נקרא לו מאוויס צ'יבוטה. אותו מאוויס שהגיע למכבי מקונגו בגיל 15, התפתח להיות שחקן נוער מצוין, הראה ניצוצות בהפועל כפר סבא, אך סיים את הסיפור שלו במכבי (לעת עתה) כשהועבר לבני יהודה בטרייד על קנדיל. למרות שיכול היה להשתלב בקבוצה, צ'יבוטה שוחרר עקב עומס בעמדה, וחוסר רצון להמשיך להיות מושאל. צ'יבוטה הספיק מאז להצליח בבני יהודה, להסתכסך עם הקהל של מכבי, לצאת לאירופה בסכום יפה, ולהפוך לחלום הרטוב של אוהדי מכבי לאיוש עמדת הכנף הדלה.
לא מצא את מקומו. לוגסי (אלן שיבר)
הסוף של שניים כבר ידוע. הסיפור שלהם סופר. לשלישי עוד יש סיכוי לחזור מהדלת הקדמית. אך ניתן לומר שהם לא הפכו להיות מה שקיווינו שהם יכולים להיות. עובד בהחלט לא הפך להיות שחקן בסדר הגודל של בניון. אפילו לא קרוב. לוגסי לא נהיה בעל הבית של מכבי במרכז השדה לשנים קדימה. וצ'יבוטה מלהטט באגף (או בספסל) של לודוגורץ, ולא בבלומפילד.
הסיפור של אלמוג נכתב ברגעים אלו. אני יכול לסיים בפסקה מלאת אתוס, איך "אם רק יתפוס את עצמו בידיים" הוא יוכל להיות כוכב ענק. אבל הבטחתי להימנע מניתוח פסיכולוגי בשקל, לא?
החיים מוכיחים שקשה לנבא הצלחה של שחקנים. יש כאלו שפותחים בסערה, כמו ראובן עובד, שבגיל 20 הבקיע שער שהביא לקבוצה אליפות. יש כאלו שבזכות עבודה קשה וניצול הזדמנויות יודעים להפוך לגורם חשוב בקבוצה אלופה.
לוגסי היה כזה, ושימש כשחקן רוטציה לגיטימי במכבי של אותן שנים. אך אפילו זה לא הספיק לו כדי לייצר קריירה של שחקן לגיטימי בליגת העל. ויש כאלו שפורחים אחרי שיוצאים ממכבי, כמו צ'יבוטה, שהצליח למנף עונות טובות בבני יהודה (ודודו דהאן אחד), ליציאה לקבוצה טובה בחו"ל.
לנו נותר לקוות שאלמוג, שלא ישחק היום זכר להרחקה מול ב"ש, יוכל לממש את ההבטחה שטמונה בו. בשבילו, אבל בעיקר בשבילנו. כי כמו שההיסטוריה לימדה אותנו – כשרון, גדול ככל שיהיה, אף פעם לא מספיק.
הכותב הוא אוהד מכבי ת"א.
כישרון גדול ככל שיהיה, אף פעם לא מספיק (אלן שיבר)