הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

תהיו רמזי: מודל קבוצות הבת פוגע בשחקנים

ספורי צמח מתוך לחץ אמיתי והפך לכוכב. תנאי המעבדה בקטנות הן אשליה. דעה

יניב פרנקו
יניב פרנקו  25.12.21 - 10:12

תגיות: רמזי ספורי

מי שעוקב אחריי בטוויטר יודע, את רמזי ספורי אני אוהב שנים ארוכות והייתי מאלה שחשבו שיום אחד הוא יגשים את הפוטנציאל. ספורי זכה להרבה הרמות גבה עוד כשעלה בגיל 17 לבוגרים של הפועל ת"א אצל פרדי דוד ושיחק באגף שלא מתאים לו. הוא היה לא מבושל, יצא להשאלות, חזר, נלחם על מקומו, התמודד עם קושי ולפני שנתיים נתן עונה באמת טובה בהפועל ת"א, שהספיקה לבאר שבע כדי לשלם סעיף שחרור סביר ולקבל השנה את השחקן הכי טוב בליגה אחרי אצילי.

קושי ודקות משחק הם מפתח לצמיחה של כוכבים ישראליים. הניסיון לגדל שחקנים במעבדה סטרילית לא יעבוד. מכבי ת"א התחילה עם הרעיון של בית"ר ת"א בת ים: לגדל שחקנים בסימולציה נקייה מהפרעות של קבוצת בוגרים, אבל בת"א בת ים לא גדלים שחקנים בדרך הטבעית, הם עוברים בגיל 18 עם כל המחזור שלהם ובלי תחרות לקבוצת בת, שם הם נשארים 2 כיתות עם החברים. קייטנה יוקרתית אבל קייטנה, זה דומה לכיתת י"ב, שממשיכה כולה ביחד לשנת י"ג ושנת י"ד, עם אותם החברים.

במסגרת דומה, הם לומדים ומתפתחים, בפרמטרים מסוימים זה גם נראה טוב, אבל החברים שלהם בצבא עוברים חוויות התבגרות משמעותיות והם לא. כשאותם צעירים פוגשים את המציאות, משהו קורה. בזמן שהילדים של רמלה, עוברים מחממה אחת לשנייה, מושאלים לקבוצות, שאמורות לתת להם דקות משחק בלי להילחם על המקום, בלי חשש לירידה, עם פאסון של כוכב, עם חוזה יפה מברק יצחקי וחזה נפוח.

הרי אם שחקנים של בוגרי ת"א בת ים מורידים קבוצה ליגה, בשנה הבאה, הם במילא במקום אחר. זו סימולציה של קבוצת בוגרים, וסימולציה בעייתית ולא אמיתית. התפישה הזאת מחלחלת לעוד קבוצות וכאילו נמצא "מודל", ויש כאלה שרוצים לראות גם ליגת מילואים, רחמנא ליצנן, אבל זה מודל מלא חורים.

אין תחליף לקושי ולדקות משחק. ספורי שיחק ושיחק, רז שלמה משחק ומשחק, אביב אברהם משחק ומשחק, שון גולדברג לא הגיע מכלום והפך לעוגן במכבי חיפה של היום. גלזר השוער לא התפתח בן לילה, עד העונה הזו הוא נחשב שוער בעייתי והנה זה עובד יפה השנה, כי הם שיחקו וטעו, ושיחקו ולמדו ולומדים גם עכשיו.

יותר חשוב מזה, הם התמודדו ומתמודדים עם קושי, לחץ ותקשורת מבקרת. כשספורי שיחק בהפועל ת"א הוא קיבל ביקורת של קבוצה גדולה, שון גולדברג וגלזר חטפו אש אמיתית מקהלים גדולים בשלב משמעותי בהתבגרות, לא סתם הבלמים שאיזי מכר השנה לחיפה ולמכבי ת"א לא מככבים. כן, הם שיחקו בליגת העל, כן האנליסטים ראו דברים, אבל קרית שמונה היא רמלה בגרסת ליגת העל: חממה סטרילית ומשקרת, כמה שחקנים שיצאו מהחממה של איזי הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם אחרי מכירה נאה של הקוסם?

קבוצות דומיננטיות בליגת העל חייבות שלד המבוסס על שחקנים ישראלים בגילאי 25-30, זה הגיל ששחקנים ישראליים "מתפוצצים" בלשון פיד הכדורגל. כמובן שיש דוגמאות מפה ומשם, אבל הלחץ, הבשלות, הניסיון של שחקנים ישראליים מגיע לידי ביטוי בשנים האלה. לניסיון יש יתרון עצום כי בכדורגל הישראלי כמות הטאלנט שמסוגלת לפרוץ היום בגילאים צעירים היא נמוכה ואת הבאמת טובים הסוכנים מוכרים בקלות לחו"ל, שם יודעים לעבד כישרון ישראלי בן 20 לשחקן פעיל.

בישראל לא יודעים, לכן איילון אלמוג או ירדן שועה לא מצליחים בגילאי 20 להוביל קבוצות הישגיות כי זה פער מובנה בין חלום למציאות. איילון אלמוג הוא בבועה של חלום גידול הצעירים במכבי, ניסיון להפוך צעירים שגדלו בחממה הסטרילית לכוכבי על בן רגע. ירדן שועה הוא דוגמא לטירוף הרכישות של מועדונים גדולים, שלוקחים סימולציה של חצי שנה בקבוצת פיתוח ומאמינים שזה יספיק. כמה סיפורי אלרואי כהן או שועה יש בכדורגל הישראלי? יותר מדי.

הרי קבוצות הפיתוח הקלאסיות בישראל של השנים האחרונות: בני יהודה, פ"ת, נתניה, ק"ש, יודעות היטב את מלאכת השיווק, הן יודעות להחביא שחקן צעיר, לגונן עליו, לשווק אותו, אבל מפה ועד הדרך שספורי עבר יש מרחק. כי ספורי גדול תחת לחץ אמיתי במועדון משמעותי, לא במועדון פיתוח ויסלחו לי כולם, רמת הלחץ בחצי שנה בהפועל ת"א גדולה משנים בקרית שמונה או אצל הלוזונים. במאמר מוסגר, זה עובד דומה גם בשוק המאמנים, גיא לוזון של תחילת הדרך במכבי פ"ת עם הגב של המשפחה, דוגמא טובה להבנת המסר.

אין פרופורציה בישראל בין כמות הלחץ והסיקור שיושב על שחקן בן 20-21 במועדון תקשורתי מוביל לחממה הנקייה שהוא יקבל בקרית שמונה או בקבוצה אוסטרית אנונימית, פעם אחר פעם זה מתפוצץ לכולם בפנים. אז מי שכבר בגיל 20 נמכר בכסף גדול והגשים לקבוצת הפיתוח שלו את היעד, לא תמיד מגיע מוכן.

לפעמים זו יציאה מוקדמת לחו"ל או למועדון העשירות, שנתיים, שלוש, קריטיות שבמקום להוביל קבוצה בינונית בליגת העל, מתבזבזות על תסכול, ספסל, ביקורות, עומס ריגשי, אבל לפעמים, כמו במקרה של ספורי, קצת כמו במקרה קניקובסקי, כמו שון גולדברג,  כמו במקרה הקיצון של ראדי, כמו ההערכה שלי לאן שיגיע רז שלמה בעוד שנתיים. לפעמים, השחקן המוכשר מהנוער יוצא ל-4-5 שנים שבהן הוא נלחם, מתמודד, מוצא את מקומו האמיתי במגרש, את התפקוד האופטימלי ומגיע בגיל הנכון להוביל קבוצה נכונה.

זה נורא סקסי לקנות "יהלום" בן 20, אבל לפעמים כל מה שקבוצה גדולה זה לירן סרדל בן 27 או ראדי בן 30 או ספורי בן 25. אז די למודל קבוצות הבת, די לניסיון לגדל כוכבים במעבדה, די לניסיון לתת לשחקנים הלא נכונים את הבמה מוקדם מדי. כן, לפיתוח שחקנים, כן להתמודדות עם קושי, כן לשאיפה להשתפר, כן ללמידה תוך כדי תנועה.

תהיו רמזי.