הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

רכישה נכונה: המועדון שהכי כדאי לקנות

לכבוד השנה החדשה, תארו לכם מציאות אלטרנטיבית שבה אתם לוקחים את אחת מחמש הקבוצות הגדולות מישראל ומתחילים מאפס. היתרונות והחסרונות בפנים, וכך גם הדירוג. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  07.01.22 - 21:21

תגיות: ליגת העל

2021 היתה שנה לא קלה לכדורגל הישראלי. שאריות הקורונה והמגרשים הסגורים נתנו את אותותיהם, יש קבוצות שלא התאוששו כלכלית עד עכשיו ועדיין משלמות את המחיר על הנגיף ששינה הכל. באופן סמלי מאוד, השנה הבאה נפתחה עם המשחק הגדול ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע (מכבי חיפה - מכבי תל אביב), וכמו תמיד הוא שימש חלון ראווה לענף כולו עם ה-2:3 הירוק.

לכבוד השנה החדשה שיצאה לדרך השבוע החלטנו לערוך שיעור קל במציאות אלטרנטיבית: מה היה קורה אם כל חמש הקבוצות הבכירות היו על המדף? מי הייתה האטרקטיבית ביותר לרכישה ע"י בעלים חדש - מישהו שאמור לבוא ולהתחיל לבנות מאפס? באיזה מועדון כדורגל יש את היסודות הטובים ביותר? לקחנו את הקבוצות אחת אחת, וניסינו לבדוק - יתרונות וחסרונות.

במקום החמישי: בית"ר ירושלים

היתרון: מעל הכל, הפוטנציאל. במציאות אחרת, בית"ר היתה יכולה להיות מציאה לא קטנה לאנשי עסקים חובבי ספורט - היא יושבת על ירושלים, העיר הקדושה לשלוש דתות; היא מחוברת היטב למערכת הפוליטית (ראש הממשלה עד לא מזמן; נשיא המדינה עד לא מזמן; שר האוצר בהווה - כולם מזוהים כך או אחרת עם המועדון), ובעיקר היא מחזיקה בקהל רחב וגדול, מקצה הארץ עד קצה. הרבה מעבר לעיר הבירה עצמה, בית"ר היא מותג שקשור קשרים עבים לפריפריה הצפונית והדרומית, לים של אנשים שהמועדון הזה נגע בליבם. לכאורה, הזדמנות. בפועל? נעבור לחסרונות.

החיסרון: מעל הכל, הפער. הפוטנציאל שם, אבל בפוטנציאל הזה האמינו לא מעט אנשים בעבר. בפועל, הכתם הגזעני והאלימות של ארגוני אוהדים מסוימים פוגמים באטרקטיביות של בית"ר כלפי חוץ. כשמחברים לזה את ההשפעות של עידן משה חוגג (שאת רובן אנחנו עוד לא רואים על פני השטח), כנראה שמבין כל המועדונים הגדולים - בית"ר נמצאת במצב הקשה ביותר. הבנייה שם תהיה ארוכה מאוד, מורכבת, וזקוקה לאנשים אמיצים.

במקום הרביעי: הפועל תל אביב

היתרון: מחלקות הנוער. הבעלים איציק ושרון ניסנוב לא זוכים לתדמית טובה במיוחד, חלק ממנה גם באשמתם. אבל דבר אחד הם עשו נכון: הם פיתחו לאורך שנים מחלקת נוער מצוינת במועדון האדום, הזרימו לשם שחקני עבר מכובדים - אורי אוזן, מיכאל זנדברג, עומר דמארי - והעמידו בראש המערכת את עומר בוקסנבוים, שעשה עבודה נפלאה. להפועל תל אביב יש עתיד לא קטן, וזה משהו שאפשר יהיה לבנות עליו גם ביום סגריר. כשרונות כמו דורון ליידנר ואושר דוידה, שכבר מככבים היום בקבוצה הבוגרת, ועוד שחקנים שדופקים על הדלת - עשויים להיות כר פורה לרווח עתידי, מה שיכול גם להקל על הבעיות איתן מתמודד המועדון. תוסיפו לזה גרעין קהל נאמן, וחזק, ותקבלו משהו שלא רע להשקיע בו.

החיסרון: במילה אחת? CAS. אף אחד עוד לא יודע איך תיגמר הסאגה המשפטית סביב החוזים אותם הפועל תצטרך לשלם, כמה יצטרכו לשלם - והאם המועדון בכלל יוכל לעבור לידיים חדשות מתישהו, מידיהם של הניסנובים שכבר מזמן הסבירו שהם לא כאן לטווח ארוך. כמו מעל היריבה הגדולה מירושלים, גם מעל הפועל יש חשרת עננים לא קטנה - שתקשה את המצב על הבעלים החדש. בכל מקרה, כאשר העסק יתבהר - אולי יהיה אפשר לבנות שם משהו חדש.

במקום השלישי: הפועל באר שבע

היתרון: טרנר כמשל. כשאלונה ברקת לקחה את המועדון, אי שם בשנת 2007 (אולמרט היה ראש הממשלה!), הוא נראה כמו וסרמיל קשישא - מתפורר, מרוחק ומנותק מהקהל, כזה שקשה להצמיח בו משהו חדש. היום, 14 שנה אחרי, באר שבע נראית אחרת לגמרי - העיר, וגם הקבוצה. והסמל לכך הוא ללא ספק האצטדיון החדש והמודרני, היפוכו המוחלט של אותו מגרש מוקף חומה שהוקם בסוף שנות החמישים. טרנר, והקהל שבתוכו, הם סמל להתחדשות של כרך שלם - וגם של מועדון שחזר לדבר חזק בצמרת בשנים האחרונות, ואפילו להגיע רחוק יותר מאי פעם - בישראל ובאירופה.

החיסרון: ככל הנראה, התחושה שהמהפכה עוד לא הושלמה לגמרי. אחרי 14 שנה יש לבאר שבע אצטדיון וקהל טוב ותומך ורקורד מרשים של הישגים וגרף עלייה מתמיד מהימים שדשדשה בליגה הלאומית. ובכל זאת, המועדון עדיין בנוי על שחקני רכש יקרים - ובכל הסגל שמחזיק היום רוני לוי יש רק שני שחקני בית: אור דדיה ותומר יוספי. כשמסתכלים על הבסיס שהוא המועדון, אפשר היה לצפות שהשנים הארוכות יצליחו להצמיח קצת יותר ברמת היסודות; ואלה דברים שעלולים להיעלם כשהבעלים הנוכחי תזוז הצידה. אחרי הכל, גם המועדון זוכר היטב מה קרה סביב הפלירט של אלונה ברקת עם המערכת הפוליטית.

במקום השני: מכבי חיפה

היתרון:
באמת שלמעט המועדון שיקדים אותו ברשימה, כנראה שלמכבי חיפה יש את התנאים האידיאליים לבעלים שיקפיץ אותה קדימה. מחלקות נוער חזקות המשתרעות על כל איזור הצפון, היסטוריה ומורשת עצומה של הישגים - מקומיים ויבשתיים (במונחים ישראליים כמובן), ומעל הכל אצטדיון ביתי ברמה אירופית גבוהה - סמי עופר. ומכאן אנחנו מגיעים ליתרון מרכזי של מכבי חיפה - והיא העיר חיפה. המטרופולין השלישי בגודלו בישראל אמנם קטן יותר מתל אביב ומירושלים, אבל בשנים האחרונות מוקדש כמעט כולו לקבוצה אחת. הרדיו האזורי של חיפה מוקדש כמעט באופן מוחלט לניתוחים טקטיים של הקבוצה בירוק, כולל ימי שידורים שלמים; ואפילו העירייה עצמה ניצלה את האליפות האחרונה כדי לחגוג את ההישג, ואף קראה חוף על שם המועדון. חיפה שייכת למכבי (כמעט) באופן מוחלט, ברמת האהדה - וזה יכול להיות כוח בלתי רגיל.

החיסרון: חיפה אמנם מוקדשת למכבי בצורה אובססיבית, אבל לא גדולה מספיק או מושכת מדי. היא לא דתית כמו ירושלים, לא תיירותית כמו תל אביב, למרות נסיונות אדירים של העירייה בשנים האחרונות. מה שאומר שאם בעלים יסתכל רק על המותג העירוני, הרי ש"מכבי חיפה" גדולה יותר מהעיר שלה אלף מונים, והקהל שלה מגיע לעתים קרובות מחוץ לעיר. מי שמחפש כאן מטרופולין חזק שיתמוך בקבוצה, עלול להעדיף אופציות אחרות.

במקום הראשון: מכבי תל אביב

היתרון: מה אפשר להגיד? לפני 11 שנה, כשמיץ' גולדהאר לקח את מכבי תל אביב - היא אמנם עדיין היתה מכבי תל אביב, מועדון מבוסס עם קהל גדול, אבל עדיין היה בה משהו שבור. השליטה הארוכה של אבי נמני בהגה, הקרע המתמשך בין הבעלים הקודם לקהל שלו, וחוסר ההישגיות הארוך נתן את אותותיו. היום, ועל זה אין חולק, מכבי נמצאת במקום אחר לחלוטין. הרבה יותר מקצוענית, ומעל הכל הרבה יותר חזקה ביסודות שלה - מחלקות נוער ועבודה שיטתית עם ראייה קדימה. הבעלים הקנדי הניח יסודות לא רק למועדון היום, אלא כאלה שגם יישארו אחריו - כאשר יעזוב ביום מן הימים, חזרה לעסקים בקנדה.

אבל גם לפני שגולדהאר בא, יש כאן מפגש בין שני מותגים גדולים שמייצרים רווחים - ומשכו איש כמו גולדהאר מלכתחילה. הראשון הוא "מכבי", מילה אחת שמושכת לא מעט עניין גם באירופה ובעולם, בעיקר הודות למחלקת הכדורסל המוצלחת - שערסלה את השם בשנים הקשות של מחלקת הכדורגל, ושימרה לעצמה את הקהל הגדול. בזמן שמכבי ת"א כדורגל בקושי הביאה 4000 איש למשחקי בית בבלומפילד, הכדורסל הביא 250 אלף איש לגני יהושע, כשהקבוצה של פיני גרשון זכתה ביורוליג. הבסיס של הכדורסל הוא כוח אדיר, וגם בשנים שבהן הכדורסל לא מרשים (בלשון המעטה), המועדון נותר חזק.

ובסוף, קיימת גם תל אביב. העיר העברית הראשונה, עיר העולם והעיר שכולם רוצים להידבק אליה. במובנים רבים, הפנים היפות של ישראל - מקום ליברלי, מכיל, שגם מושך אליו עיניים זרות. הדבק שבין "מכבי" ל"תל אביב", הוא כנראה הכוח הגדול של המועדון הצהוב בכדורגל. והוא גם הסיבה שלאוהדי מכבי ת"א יש סיבה להחזיק אצבעות שהבעלים שלהם יישאר כמה שיותר (הוא הנכס שלהם), אבל גם בטווח הארוך - אין להם באמת מה לדאוג. תל אביב, כמו מכבי, לא הולכת לשום מקום.

החיסרון:
באמת שמכבי ת"א נמצאת במקום אידיאלי, אבל ללא ספק כדאי לשים לב לבעיות בניהול המקצועי של השנים האחרונות. נבנתה במכבי סביבה מדהימה, אבל עדיין לא הצליחו לשמר שם שדרה מקצועית יציבה. כשג'ורדי קרויף היה במערכת, היה בוס ברור שלפיו כל העסק התנהל - אחרי שהלך? לעתים נכנס לוואקום מאמן כריזמטי כמו איביץ', לעתים היה שם מנכ"ל שהתעופף יחסית מהר כמו בן מנספורד, ובשנתיים האחרונות קשה לומר שיש בוס מקצועי אמיתי. ואן לוון? יצחקי? המאמנים שהתחלפו חדשות לבקרים? בכל הקשור לניהול הכללי, מכבי ת"א אידיאלית; אם יש חיסרון, הוא מגיע בכל הקשור לכדורגל עצמו.

ומה עם תל אביב? בניגוד לחיפה, קשה לומר שתל אביב נמצאת באופן אדוק מאחורי מכבי. על המגרש העירוני משחקת גם הפועל, עם גרעין אוהדים לא קטן, וגם בני יהודה (אם כי לא מדובר באיום משמעותי על ההגמוניה העירונית, לפחות לא בשנים האחרונות). גם אם נכיל את פרבריה של תל אביב (חולון, בת ים, ראשון לציון) נבין שהעוגה התל אביבית בתחום הכדורגל מתפרסת באופן יותר שוויוני מאשר בירושלים של בית"ר או בחיפה של מכבי. ולכן האתגר של השליטה בעיר הוא יותר משמעותי, אם כי - כאמור - הוא בתנאים הטובים ביותר. לפחות נכון לעכשיו.