הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

הנה המהפך: אבו פאני הוא הסמל להתעצמותה של מכבי חיפה

בכל קבוצה גדולה היה את השחקן הזה: הדמות הפחות נוצצת, אבל זו שמאפשרת לרגעים הגדולים לקרות. השחקן חסר התהילה, שמאפשר לקולקטיב לשגשג. מוחמד אבו פאני הוא הלב הפועם של בכר על הדשא: אינטנסיבי, חזק, ולא יורד מהמגרש בלי הנקודות. על האדריכל השקט של הירוקים

אבישי סלע
אבישי סלע  06.01.22 - 20:13

בכל קבוצה גדולה היה את "האחד הזה". לא הכוכב הכי נוצץ, זה לא זה שמבשל או כובש - אבל זה שאי אפשר לנצח בלעדיו. זה שלא יירד מהמגרש בלי לסיים ראשון. מרוי קין של מנצ'סטר יונייטד, דרך יוסי אבוקסיס של בית"ר הגדולה ואפילו דריימונד גרין של גולדן סטייט מה-NBA - אלה שכשהם אצלך אתה אוהב אותם, וכשהם אצל היריבה אתה מתעב. למכבי חיפה יש לא מעט שחקנים איכותיים, אבל אם יש טיפוס כזה אצלם - מדובר ללא ספק במוחמד אבו פאני.

רק סמלי שדווקא הוא מככב ב"ממים" וברשתות החברתיות מאז המשחק נגד מכבי ת"א ביום שני. 'ריקוד הניצחון' ההוא, שנמשך כמעט שתי דקות, ליד דגל הקרן מסמל מאוד את היכולת שדיברנו עליה - היכולת "לנעול" את המשחק, להבטיח שהכדור, ובסוף גם הנקודות, יישארו אצלך, לא להשאיר שום מקום ליד המקרה - בטח לא נגד מכבי תל אביב, שבמשחקים נגדה יד המקרה (או אלילת המזל, או סתם בעיה בדקות האחרונות) התערבה לא פעם נגד מכבי חיפה.

אבו פאני הוא סמל. לאו דווקא "סמל" במשמעות החבוטה (שכבר לא ממש קיימת נכון להיום), אלא מישהו שמממש בגופו תהליך שעבר על מועדון שלם - המעבר מכישרון שקיים על הנייר אבל לא מצליח לממש את עצמו, לאיכות שמסוגלת גם להביא נקודות. המנוע התזזיתי שמסוגל גם לאיים על השער, אבל גם לחלץ כדור, ובעיקר - "לעשות מה שצריך" כדי שהמשחק יילך לכיוון הנכון (מבחינת הקבוצה שלו). כמו ללכת לקרן בתוספת הזמן, כדי להוריד עוד שנייה ועוד שנייה מהשעון.

והצמיחה של אבו פאני מתחברת בדיוק לצמיחה מחדש של מכבי חיפה - המועדון שבמשך עשור כל מה שניסה לא הצליח. שהביא שחקנים מן הגורן ומן היקב, אבל לא הצליח לייצר מורשת ווינרית שתחזיק מעמד לאורך זמן. מנהלים מקצועיים מחו"ל, שחקנים נהדרים מהארץ, כמעט כל מאמן בלקסיקון - הכל לא עבד. עד שהגיע מרקו בלבול, והזיז משהו במועדון - הצליח לייצר שם משהו יציב, בריא, מנותק מרעשי הרקע. אלא שבלבול לא עשה את הצעד הנוסף - ואבו פאני בכלל הושאל להפועל חדרה בעונת 2019/20, עונת ה"פריביו" לסרט של השנתיים האחרונות.

וההחלטה המקצועית הטובה ביותר של מכבי חיפה - פעמיים, היתה להבין שאבו פאני הוא חלק חיוני מהדבר שנבנה שם על הדשא. פעם אחת, בהחלטה של ברק בכר להחזיר אותו ולהציב אותו במרכז העניינים (כבר מעונת 20/21, כחלק משלישיית הקישור עם נטע לביא וחוסה רודריגס); ובפעם השנייה, כשידעה לפתור את המשבר שנוצר בחודש ספטמבר, ולהחתים את הקשר על חוזה חדש. זה היה הצעד המשמעותי ביותר שעשתה מכבי חיפה בקיץ האחרון, יותר מכל רכש חיצוני. כי הוא החשוב ביותר בפאזל; זה שמאפשר את קיומם של אצילי, חזיזה, דוניו או דין דוד.

כי בסופו של דבר, כל שער גדול ונשגב מתחיל ממה שלא נכנס לתקציר - הפעולות הקטנות והאינטנסיביות במרכז המגרש, שמאפשרות לכדור להתקדם. וכשמחברים לזה את היכולת גם לאיים על השער, מקבלים מישהו שהפך להיות חשוב מאין כמוהו לירוקים על מנת להתקדם. הלב הפועם. ותחליף ללב שכזה קשה למצוא; תשאלו את מכבי תל אביב, שעד עכשיו לא מצליחה למלא את החלל שהותיר דור פרץ.

בפרפראזה על מאיר אריאל, זכר צדיק לברכה: בסוף (או אולי בתחילת) כל שער של עומר אצילי או דין דוד, נמצא אבו פאני. האיש שנמצא בתפקיד חסר תהילה באופן יחסי, אבל זה שרק כשהוא ייעדר - יידעו כמה הוא חשוב. ג'וני מיטשל שרה ש"אתה לא יודע מה יש לך, עד שאתה מאבד אותו". ואת מוחמד אבו פאני, למכבי חיפה ממש לא כדאי לאבד בזמן הקרוב.