תשעה ימים של גועל צרוף ואכזבה קשה עברו על כוחותינו. גם עצבים היו שם, על הרגל שהיתה צריכה להישלח רחוק יותר, הכדור שהיה צריך להשתחרר מוקדם יותר, המגן שהיה צריך לעמוד ימינה יותר, כל הדברים הקטנים שמנעו מאיתנו להביא את שלושת הנקודות הכל כך ברורות מאליהן (או שלא.. ) מול נוף הגליל בשבוע שעבר. בתווך, המתחרות על התואר מצמצמות פער מבטיח לנקודה ולשלוש, ולכל התחושות הקשות, מצטרפת גם עוד תחושה, או יותר נכון הולכת ומתעצמת - לחץ.
נוכחותו של המשחק בטדי כמשחק האחרון בליגה הסדירה בהחלט עוררה בי חשש עוד מפתיחת הליגה. קיוויתי שנגיע אל המחזור הזה במצב רגוע ובפער משמעותי הרבה יותר, כי בית"ר ירושלים גמרה לנו עונות והכניסה לנו מקלות בגלגלים גם עם קבוצות (לא) טובות מזו הנוכחית שלה, ומול קבוצות טובות יותר מזו הנוכחית שלנו.
תמיד קשה לנו בטדי, תמיד. משהו במעמד, בעיקר ביציע האורחים הנוראי ביותר בכל הכדורגל הישראלי, פשוט חונק. ולא זו בלבד, לא מספיק כמה אנחנו היינו לחוצים מהמשחק הזה ומהנשיפות בעורפנו, בית"ר ירושלים הגיעה עם חרב על הצוואר ובאנרגיות ומצב אחר לגמרי מזה שפגשנו אותה בו בשני המפגשים הקודמים בעונה הזו, בליגה ובגביע. גם מבחינתם, זה היה משחק של להיות או לחדול.
ומול כל הנסיבות האלו, בקור הירושלמי המקפיא, עומדים תשעת אלפים צופים ירוקים. 9 אלף. אין תירוצים, אין פקקים, אין רחוק לי, אין אולי נוותר הפעם. התגייסות מלאה, בכל נים מנפש האוהדים, להעמיד קיר ירוק מול הקבוצה, הגב שהיתה צריכה בימים קשים וטרופים. פשוט גאווה אדירה להיות שייך לפנומנה שנקראת "הקהל של מכבי חיפה".
גאווה להיות שייך (אלן שיבר)
אחלה גב, האם הוא עזר למכבי חיפה להחזיר עטרה ליושנה על הדשא? ובכן, לדקות ספורות, התשובה היא כן. כל עוד לחצנו באפקטיביות מקדימה, הצלחנו לייצר מהלכים שהזכירו נשכחות, ולהיראות ממש קצת כמו הקבוצה שלעסה את הליגה לפני חודשיים.
אם נסתכל על התמונה הגדולה ובעין אובייקטיבית, הרי שהתשובה לשאלה לעיל היא - ממש לא. ברובו, המשחק הזה היה המשך ישיר של היכולת הרעה מהשבועות האחרונים. מדקה חמישים, בערך, הפסקנו לשחק כדורגל, ומדקה שישים היה כבר ברור שהמשחק הזה הולך לכיוון צינתור. וצינתור אכן קיבלנו.
ברק בכר, במשחק לא טוב מבחינתו, הגיב מאוחר מאוד בחילופים ורק בילגן עוד יותר את השורות שלנו, ובכך הפך אותנו לחשופים יותר ויותר ל"תמות נפשי" שעשה אבוקסיס כשזרק את כל מה שיש לו לעבר השער שלנו. ההישרדות בדקות האחרונות לא היתה לקוחה מעולם הטקטיקה, אלא מעולם התפילות לכוח עליון, או כפי שכינו זאת עיתונאים ביחס לתועפות המזל שנהנו ממנו קבוצות כדורגל תחת אברהם גרנט - תחת.
וזה, רבותיי, היה ניצחון של תחת בכל מובן. אין יותר ניצחון של תחת מזה. כשכל המערכים קורסים, הביטחון בקרשים, אובדן הנקודות של שבוע שעבר יושב טוב טוב בראש של כולם, השחקנים מבולבלים, סחוטים מעייפות, פיזית ומנטלית, והרגליים כבדות - אתה פונה בתפילה אל אחורי הזהב של הקארמה שיצילו אותך. בניגוד למשחק מול נוף הגליל, שם היתה מעורבת לא מעט שאננות ושחצנות באובדן הנקודות, הרי שכאן לא היה גרם אחד של שאננות, רק לחץ, משחק לא מספיק מדויק ולא מספיק טוב - ולמרבה שמחתנו, כאמור, תחת.
למרות המשחק הלא טוב אובראול, אפשר לציין את צ'ארון שרי שלקח את הקבוצה על הגב, ועשה עבודה מטורפת בכל חלקי המגרש, אבו פאני שגם עשה כמעט לבדו (עם דין דוד הנכלולי) את השער הראשון, ואת מאוויס צ'יבוטה, שנוסף לשער הדחיקה המקסים שלו ממרחק שלושים וארבעה סנטימטרים, גם ייצר כמה וכמה פעולות מסוכנות ומתחיל להיראות כמו תוספת מבורכת לקבוצה. כל השאר, מי יותר ומי פחות, לא משחק לכתוב עליו הביתה, לפחות מבחינת רמה.
צ'יבוטה. מתחיל להיראות כמו תוספת מבורכת (אלן שיבר)
גם הפליטים מאוקראינה נהנו (אלן שיבר)
אבל מבחינת משמעות - יא רבי. כמות הלחץ שהשתחררה, השאגה והחגיגות בסיום, מול העיניים הבוחנות והמייחלות של כל ה"אוהדים הנייטרליים" ברחבי המדיה, שדואגים ל"עניין בליגה", כפי שמכנים את עצמם אוהדי מכבי תל אביב ביישנים, הצלחנו להיכנס לפלייאוף העליון כשאנחנו שומרים את הפער היקר והמשמעותי של ארבע ושש משתי הדולקות אחרינו. גם לפני המשחק, אמרתי לכל החברים הירוקים שפגשתי ברחבי מחנה יהודה (בזמן מסע טרף מנות חסר אבחנה שכמותו לא ידעו קרביי שנים) - לא הצגה ולא נעליים, תנו לי אחד קטן, לגרור בשיניים שלוש נקודות מכאן הביתה, זה כל מה שחשוב. ובשורה התחתונה, יפה או לא, הקופה הצפינה איתנו הביתה, הפער נשמר וסחבק יישן עד שבת קצת יותר טוב.
ברשותכם, בואו נחסוך את הקלישאות של "זה לא יספיק בהמשך", כן? אז מה אתם אומרים בעצם, לסמוך על המזל מול החטאות בית כלא של הרמן ופלייטר זה לא המתכון הבטוח לאליפות? נו שיט, שרלוק. הרמה חייבת לעלות, אין אפס. זה יקרה, אני סמוך ובטוח, ובינתיים - להמשיך לנצח.
בקיצור, הפועל תל אביב בבית בשבת. חוזרים הביתה. גמר גביע מספר שניים מתוך (בתקווה) שנים עשר שעוד נותרו לנו העונה. אין מה להכביר במילים, עוד סולד אאוט של סמי, ועוד משימה אחת חשובה חשובה - להשאיר שלוש נקודות יקרות בבית ולצאת בראש שקט לפגרת הנבחרת.
ובינתיים, ילדודס, עכשיו אחרי הניצחון אפשר גם קצת להתפנות ולשמוח, כמו שצריך לעשות משנכנס אדר.
חג פורים שמח וירוק לכולם!
נ.ב. בכל התמונות באינסטגרם לכבוד פורים, כל כך הרבה ילדים עם תחפושות ירוקות וחולצות מכבי חיפה. הצפון מתעורר, דור העתיד הולך ונבנה. ולחשוב איפה היינו לפני ארבע שנים...
זה הזמן לשמוח (אלן שיבר)