השבוע הזה עמד בסימן רגעי ההכרעה, והסיפורים הגדולים שייכים לגיבורי הדקה התשעים. בזמן שהיורו הנוכחי מוכרע אין ספור פעמים קרוב לדקה האחרונה (כמעט 30 אחוז מהשערים!), ,הליגה הקטנה שלנו מאבדת את ערן זהבי, האיש שהכריע משחקים בדקות האחרונות יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה. כשאני רואה מה הפרמטרים הבולטים ביורו הזה ומה התכונות שבידלו את זהבי מהליגה שלנו, זה מעורר דאגה.
כי כשרואים את הקצב, האינטנסיביות והאגרסיביות של הנבחרות מאז תחילת טורניר היורו, אפשר להבין מהר מאוד למה נבחרת ישראל לא שם. ועזבו את הנבחרות הבכירות כמו צרפת, גרמניה או ספרד. אני בכלל מתכוון לנבחרות הנחותות שאולי יגרדו נקודה או נצחון בודד. מאלבניה ועד הונגריה.
גם אם הגדילו את כמות הנבחרות ל-24, אין לנו סיכוי להתמודד בקצב כאלה. לא עם הפיזיות הזו, לא עם הצעד הראשון, לא עם המהירות ולא עם המחויבות לכל כדור, לכל רגע, בכל שנייה. בטח כשמדובר על שלושה משחקים בשבוע.
לא היינו עומדים בקצב של היורו (gettyimages)
היורו הזה אמור לתת סטירה כואבת לכל מי שאכפת לו מהכדורגל שלנו. כמה הוא רחוק מהאירופי. אם לא הספיקה ההופעה העצובה של מכבי תל אביב בליגת האלופות, הגיע היורו הזה וצועק: עד שלא נגדל פה שחקנים אחרת, אין לנו סיכוי. האמת היא שגם אם כן נגדל אותם אחרת יהיה קשה למדינה קטנה כמונו, אבל כרגע פשוט אין סיכוי. איפה להתחיל בכלל, ברמת המקרו, בכמות המגרשים וכמות השחקנים הפעילים? אולי באיכות המאמנים בגיל הצעיר, במחסור בתוכנית כללית-לאומית, בחוסר יכולת לקבל הדרכה אמיתית מבחוץ? אולי ברמת המיקרו, בחוסר ניהול מקצועי ברמת הנבחרות ושיטות משחק שלא מתאימות לצמצום הפערים. רק תבחרו.
ובהקשר של ערן זהבי, בעוד שכולם מנתחים את חשבון הבנק שלו או היכולת שלו לנצח משחקים לבדו בדקות ההכרעה, מבחינתי בעזיבה שלו יש אבידה מסוג אחר. ערן זהבי סימן את האנטיתזה לכדורגל הישראלי, והתכונות שהביאו אותו רחוק הן אלה שהעמידו את הליגה שלנו כנועה בפניו. אלה תכונות שהביאו אותו רחוק, למרות שלא היה לו קסם ברגליים כמו ברקוביץ', רביבו או בניון. הרעב הבלתי נתפס שלו שבוע אחרי שבוע, עונה אחר עונה, לטרוף את המגרש מחדש, לייצר הישגים חדשים מבלי להסתפק בקיים. התנועה שלו ללא כדור, בעיקר לעומק. הסיומת המהירה מול השער, בנגיעה או שתיים מקסימום. משחק הלחץ ההגנתי שלו כשחקן התקפי.
כל אלה הן תכונות שאפשר לעבוד עליהן בגיל צעיר, אפשר ללמוד אותן בעזרת כוח רצון, שכל והדרכה נכונה. מה שבניון, ברקוביץ' ורביבו היו עושים זה אמנות, קסם, כשרון עם הכדור ברמה עולמית. לכמה שחקנים כבר יכול להיות דריבל כמו שלהם, פס גאוני כמו שלהם? לעומת זאת, לשחק בקצב גבוה, לייצר תנועה בלי כדור, סיומת מהירה, לדרוש מעצמך עוד ועוד, אלה תכונות שאפשר לפתח ולשפר. בדיוק כמו שעשה זהבי במהלך הקריירה שלו.
זה בדיוק מה שהכדורגל הישראלי והכדורגלן הישראלי לוקה בו. זה בדיוק מה שדור השחקנים שגדל עכשיו היה צריך ללמוד מערן זהבי. היכולת שלו לנצח משחקים בדקות האחרונות היא תכונה חד פעמית, אבל כרגיל אצלנו מסתכלים על הנוצץ ולא על מה שהביא אותו למקומות האלה ולעליונות הזו.
מעל כל הליגה, ולא סתם. זהבי (דני מרון)