$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

עשו את ההבדל: שיעור מאלף מאיטליה ואיסלנד

משחקי אתמול ביורו היו שיעור מאלף לנבחרות שמוציאות את המקסימום, ובכך מדיחות נבחרות שממצות קרוב למינימום. איטליה ואיסלנד ניצחו פייבוריטיות כמו ספרד ואנגליה, כי התכוננו על הנקודות החזקות שלהן, והבינו איך לתסכל את היריבות. עומרי אפק מנתח

עומרי אפק
עומרי אפק  28.06.16 - 11:45

תגיות: יורו 2016

ראשית, לכל מי שטוען ששיטת שלושת הבלמים היא הגנתית, אני מציע למהר ולהקליט את המשחקים של איטליה ביורו הנוכחי. זו פשוט אמנות. אין מילה מתאימה יותר כדי לתאר את מה שקונטה עושה עם הנבחרת הזו. לוחצת, גמישה, ורסטילית, התקפית. אתמול קיבלנו עוד דוגמא נפלאה. הלחץ הגבוה של האיטלקים על הבלמים של ספרד ועל בוסקטס גרמה לשוער הספרדי, דה חאה, לבעוט שוב ושוב כדורים למעלה בניגוד לכל האני מאמין של הכדורגל הספרדי.

ה"מגינים", כביכול, של האיטלקים יצאו ללחוץ את המגינים של הספרדים ופשוט חנקו את הנעת הכדור שלהם. נבחרת איטליה הגיעה ליורו הזה מוכנה ברמה סופר גבוהה (זה כמעט בלתי אפשרי להכין ככה נבחרת בזמן כה קצר של אימונים), ורואים שעשו שם עבודה סיזיפית על המילימטר.

מצד שני, קונטה נותן את החופש להצטרף קדימה ולהכות את היריבה דרך המגינים והקשרים שנעים לעומק. גם שחקנים שעברו עונה בינונית באיטליה מוציאים מעצמם יכולות נפלאות. בופון והבלמים הכי טובים באירופה הם אלה שנותנים את הביטחון לשאר הנבחרת. פלורנצי על הקו ודה רוסי בקישור מצוינים. גם בחלק הקדמי הבחירות של קונטה, שהיו בסימן שאלה, הפכו לסימן קריאה. גרציאנו פלה כשחקן מטרה (שגם לוחץ בהגנה) כשלידו ג'אקריני ואדר שמשגעים את ההגנות בתנועה בלתי פוסקת. השלם פה גדול מסך חלקיו. זו פשוט נבחרת שמודעת למגבלות שלה, ומשחקת על הנקודות החזקות שלה.

זאת, בניגוד גמור לספרד המאכזבת. נגד יריבות שבאו להסתגר בשלב הבתים הספרדים היו מצוינים אבל הפכו לרכים מול יריבות אגרסיביות שלוחצות אותה נכון. כך היה נגד קרואטיה וכך גם אתמול. המערך וציוות השחקנים של דל בוסקה זעק הפסד כבר מהדקות הראשונות, אבל ספרד פשוט תקועה בקונספציה שלה. שלישיית קישור עם טיאגו וקוקה היתה נותנת פייט יותר אגרסיבי לאיטלקים. גם בשלישיה הקדמית חסר שחקן שנע לעומק כמו פדרו או אפילו פרננדו טורס שנשאר בבית.

דל בוסקה המשיך עם הסגל הוותיק שכבר איבד מהיכולת שלו ללחוץ ולהיות נייד כמו בטורנירים הקודמים. הוא לא שינה הרכב על אף עומס המשחקים, לא ביצע התאמות וריענון לאורך כל הטורניר. בעוד שקונטה נתן להרכב שלו לנוח בשלב הבתים גם במחיר של הפסד לאירלנד, והרוויח אתמול קבוצה חזקה ורעננה. ספרד הפסידה בכל פרמטר לאיטליה, למרות שסגל השחקנים שלה על הנייר הרבה יותר נוצץ. המאמן הבא שיבוא אחרי דל בוסקה יצטרך לחדד את חילופי הדורות, כי הדור המדהים הזה כבר לא יכול לסחוב את ספרד. עובדה. טורניר שני ברציפות.

המקרה של איסלנד עוד יותר מעורר השראה. הפערים הרבה יותר גדולים על הנייר, אבל יכולת הסבל שלהם בעמידה הגנתית היא בלתי נתפסת. היכולת לנצל חצי מהמצבים שלהם (!) היא היסטרית. היכולת שלהם לחזור מפיגור מוקדם מאוד מול אנגליה היא מעוררת הערצה. להזכירכם מה קרה לנבחרות האנדרדוג בשמינית הגמר אחרי שנקלעו לפיגור מוקדם? סלובקיה הובסה 3:0 על ידי גרמניה. כך גם הונגריה מול בלגיה (4:0).

לא יאמן איך איסלנד מבקיעה שערים דומים פעם אחר פעם. אני לא זוכר קבוצה או נבחרת שהבקיעה שני שערים רצופים מתרגיל בזריקת חוץ בטורניר כל כך משמעותי. התרגיל הזה כולל זריקת חוץ ארוכה, שלאחריה יש הסטה של שחקן עם הראש (מה שמוציא את קו ההגנה מהאיזון) וכולל תנועה של שלושה שחקנים לכדור ההמשך. אחד נע לפינה הקרובה (השער נגד אוסטריה), אחד נע לאמצע (השער אתמול) ויש עוד אופציה בפינה הרחוקה.

מצד שני, אנגליה שהגיעה מלאת כשרון לא מנוצל לטורניר הזה, פשוט הלכה לאיבוד דווקא אחרי פתיחה חלומית. לאנגליה יש דור צעיר שיכול לייצר כדורגל הרבה יותר טוב ממה שראינו, אבל הלחץ הכריע אותם. השאלה אם הטראומה הזו תלווה את הדור הזה לטורנירים הבאים. הרי גם בשלב הבתים, כשאנגליה שיחקה טוב, אחוז ניצול המצבים שלה היה גרוע. הפעולה הכי חשובה במגרש לא היתה שקטה. שחקנים לא היו משוחררים.

אם מוסיפים לזה את ההתעקשות של הודג'סון לשחק ללא מילנר בקישור ובלי ורדי בחוד, גם כשהמשחק היה תקוע, אז בהחלט אפשר להבין את לקיחת האחריות וההתפטרות שלו. גם הוא יודע שלא ניצל את חומר השחקנים שהיה לו. איסלנד נראתה נבחרת הרבה יותר ממוקדת במגרש, פחות איכותית אבל יותר מודעת לחסרונות והיתרונות שלה. היא שיחקה על היתרונות שלה, והפכה לסינדרלה שלא תישכח הרבה זמן.

מבחינת יכולת, איטליה מול גרמניה בהחלט שווה גמר. מבחינת ההיסטוריה, איסלנד תהווה השראה לעוד הרבה נבחרות קטנות בהמשך. זה בדיוק משלים את הטור הקודם שלי לגבי הזווית הישראלית. מתי כבר נפסיק להאמין שבשיטה סטנדרטית ננצח יריבות אירופאיות? מתי כבר נאמץ סגנון ושיטה שיחפו על החסרונות שלנו ומצד שני ימקדו אותנו? הקמפיין האחרון שבו הצלחנו לעשות את זה היה עם אברם גרנט, אז שיחקנו עם שלושה בלמים והתאמנו את עצמנו כל משחק לנקודות התורפה של היריבות. זו גם השיטה שכרגע מתאימה לנבחרת שלנו.