יום שלישי, 22:00, אני מתחיל לבדוק מחירי טיסות לפאריס ועלויות של כרטיסים למשחקי היורו. לא באמת התכוונתי לנסוע לעיר האורות, פשוט לפני כל טורניר או משחק גדול, יש לי נטייה לגלוש ברשת ולחיות - ולו לכמה שעות, את החלום - להשתעשע עם הרעיון שאוטוטו אני שם, ואז למצוא את כל הסיבות בעולם למה אני לא יכול לנסוע.
יונתן בן השלוש מסביר את זה כי טוב. כבר שנה וחצי הילד משוכנע שהוא סמי הכבאי. הוא הולך עם קסדה על הראש, נוהג בכבאיות וממלא לנו את הבית במים עם הצינור שבגינה, אבל בכל פעם ש"מזעיקים" אותו לכבות שריפה ואני מתחיל לגלות סימני חרדה, הוא מרגיע אותי ומסביר בשפתו הפשוטה ש"זה רק בכאילו".
אלא שהפעם משהו דוחף אותי לפלרטט עם הרעיון קצת יותר מדי. אולי זה המחיר האטרקטיבי של טורקיש ארליינס לצרפת שמשך לי את היד, ואולי זה דווקא הפיגוע הנוראי בשדה התעופה אתא טורק שגירה לי את הסקרנות. בשורה התחתונה מצאתי את עצמי מזמין מקום לפאריס. "אתה טס?", שאלה אותי זוגתי, בזמן המסע הווירטואלי. "זה רק בכאילו", השבתי בחצי חיוך, "זה רק בכאילו...".
האמת שעדיין הייתי באיזור הבטוח. "מקסימום אבטל", חשבתי לעצמי בשקט, אבל הטלפון הבא שינה את התמונה. "מה עושה, אח?", שאל אותי אלירן. "בדיוק הזמנתי כרטיס לפאריס", הפגזתי בלי לחשוב פעמיים, "נוסע לראות את איטליה - ספרד וצרפת - איסלנד". "וואלה?", הוא התלהב, "אני בא איתך". כאן, חברים, כבר לא הייתה דרך חזרה. האש התפשטה כמו בשדה קוצים.
לחיות את החלום (Getty)
"אתם נוסעים?", שאל הגיס מוטי, "אז אולי תיקחו אתכם את בר?". הוא שאל. רציתי לומר לו שהפסקתי לעשות בייביסיטר לפני 20 שנה, אבל הוא לא חיכה לתשובה. "תזמין כרטיסים גם לו", הוא ציווה. וכשמוטי מצווה, זה יותר גרוע מ'עודד אמר'. אתה חייב לבצע. בקיצור, מצאתי את עצמי מחפש כרטיסים למשחקים שעד לפני רגע לא היו חלק מהלו"ז שבנה לי אלוקים. אז מה אם אין לי זמן, כסף ו...דרכון.
דרכון? הנה, מצאתי את הסיבה למה לא לנסוע. חבל ההצלה. הסולם שיוריד אותי מהעץ הגבוה. אז זהו, שלא. מתברר שבר כבר הכין מזוודה ומחכה לנו בשער הגיא. אז מה אם יש עוד יומיים לטיסה. מה עושים? אחרי הכל, להרוס לו את החלום זה לא בא בחשבון. בטח לא, אם אני רוצה שמוטי יקבל אותי למשפחה. לא אלאה אתכם, אבל רק אומר שאלוקים אכן נמצא בפרטים הקטנים. ובמשרד הפנים.
בדרך לשדה כמעט אספנו גם את השחקן המוכשר, קובי מאור, ואת ד"ר האני זובידה היקר, שרצו טרמפ לצרפת. אבל רק כמעט. בזמן שהתחלתי לגלוש שוב ולתור אחר כרטיסים, קלטתי שהם בדיוק כמוני, פשוט אוהבים להשתעשע עם החלום. "אל תאכל את הלב, הם עושים רק בכאילו", אמרתי לעצמי ועליתי למטוס.
יש משהו קסום בנסיעה ספונטנית. אין תכניות מוקדמות, אין לך זמן להתלבטויות, ורמת האדרנלין גבוהה לאורך כל המסע. רגש. המון רגש יש בנסיעות כאלה. אתה נהנה כמעט מכל דבר. הכל בונוס. אבל חמש שעות טיסה, הם מספיק זמן למחשבות. וכשהן באות, אנחנו בבעיות. "אולי ניסע גם לוויילס נגד בלגיה?", שאל בר בהתלהבות, "זה בליל, שעה עם הרכבת". "עזוב, כבר ראינו אותן במוקדמות", ניסה אלירן לצנן את הילד. "בר, כשעשו עליי בייביסיטר, הלכתי לישון בשמונה", לקחתי מנהיגות, "אז אם אתה רוצה שבאופן חריג ניתן לך להישאר ער עוד כמה שעות, תאלץ להסתפק בפאן זון".
כבר 20:00. מזג האוויר מעונן, אבל נעים. אם תרצו, אידיאלי לכדורגל. אנחנו יוצאים ממלון "אלדן", מתכננים את הנסיעה במטרו לכיוון האייפל ובסוף מוצאים את עצמנו במונית. למה לקחת סיכונים מיותרים? המונה לא מספיק לעבוד, אבל קבוצת בלגים עטופים בדגלים, מבהירה שאתה קרוב. ואז הוא נחשף. הפלא.
מתחם הפאן זון במגדל אייפל הוא אולי הדבר הכי מרגש מאז האליפות של בית"ר עם אוחנה וחרזי. נהרות של אנשים נשפכים לכיוון הדשא הארוך והמסך העצום. עשרות אפריקאים מוכרים דגלים על המדרכות. לנו אין נבחרת מועדפת, אז קנינו גם את של בלגיה וגם של וויילס. שני אוהדים של איסלנד נפרדו מ-15 יורו לכל דגל, אנחנו שילמנו 10 לשני דגלים. תמיד ידעתי ששיעורי המתמטיקה יועילו מתישהו.
בסוף גם הבלגים הצטרפו (Getty)
ממשיכים לצעוד מסביב לכיוון הכניסה. סיפרו לנו שהצרפתים אנטיפתים. שני שוטרים מקומיים מוכיחים שהכל דיבורים. יש להם זמן להשתעשע איתנו. בכלל האווירה חמימה. מאז ימי ההתהוללות לא מיששו אותי כל כך הרבה. כל שני מטר מעגל אבטחה. אין ספק, אירופה בפאניקה. אפילו לנו, שרגילים למחזות האלה, זה יותר מדי. על כל אוהד יש חייל, על כל אוהדת, ארבעה אוהדים.
נו, את מי אנחנו אוהדים? "אני הולך עם הטובים", הכרזתי. "אוהד ברצלונה, אה", עוקץ אלירן. "תשתוק ותשלח את הילד להביא לנו בירה", צחקתי. או שלא. הבירות נשפכות ואיתו גם הגשם. טיימינג אף פעם לא היה הצד החזק שלו. הוא יורד, אבל חום הגוף עולה. הבלגים עולים ליתרון, אלפים סביבך צוהלים אבל משהו בך לא שמח. הוולשים משווים ואתה בשמיים. בשער השני כבר התחלנו לשיר באנגלית מרוקאית "פליז דונט טייק מי הום, איי וונה סטיי היר טו דרינק אול יור ביר". כן, אני שמעולם לא חיבב בירה מחבב את הבריטים וזה מחייב.
הגשם הפסיק, החגיגות רק החלו. מאות בלגים מבואסים מאמצים את השיטה שלנו ובשער השלישי של האדומים, כבר חוגגים עם גארת' בייל. והאמת, מה זה חשוב, העיקר לחגוג. ואת זה הבריטים יודעים לעשות הכי טוב. לבקן וולשי מחבק אותי כאילו הרגע כבשתי את הראשון בחצי הגמר. אני נותן לו להתעלל בי מינית. שטויות, גם ככה איבדנו את הבתולים עם המאבטחים.
זה נגמר. האייפל מואר בירוק. במרכזו כדור ענק מסתובב כשהוא צבוע בדגלי וויילס. רואים אותו מכל מקום בעיר האורות. "אתה חושב שגם אם אנחנו היינו מנצחים, היו שמים את דגל ישראל על הכדור?", שואל בר. "לא נראה לי", עונה אלירן. "קודם שנדע לבעוט בכדור, אחר כך נדאג לדגל", סיכמתי, "בינתיים, בואו נקנה דגל איטליה. יש לנו נסיעה לבורדו על הבוקר".