מחיר הניצחון: החוויות מהעפלת גרמניה לחצי

החיפוש אחרי כרטיסים והפנדלים הדרמטיים. כך זה הרגיש כאוהד מהיציע

יניב בן חקון, פאריס  03.07.16 - 16:09

תגיות: יורו 2016

תחילת כתבה

תעשיית הכרטיסים באינטרנט היא עצומה. אנשים מוכרים, אחרים קונים, ויש גם כאלה שנתקעים ללא הכרטיסים. בשנים האחרונות הפך "וייה גוגו" לאתר עליה לרגל עבור עשרות אלפי חובבי כדורגל. יש שם הכל. כרטיסים לכל המשחקים, לכל הקטגוריות, בכל הכמויות ובכל המחירים. זה מתחיל נמוך, מתייקר עם היוודע הנבחרות המשתתפות, ממשיך לעלות עד כיומיים למשחק ואז מתחילה הירידה.

החלום על כרטיס למשחק במחיר ריאלי
גם אנחנו נשאבנו למערבולת הזו. למען האמת, בהתחלה עוד חיכינו בשקט. "הסבלנות משתלמת", ייעץ לי חבר לפני המסע ואנחנו החלטנו לאמץ את הרעיון. ישבנו על הגדר, ראינו איך הבורסה עולה וחיכינו להתרסקות. וזו בהחלט הגיעה. רגע לפני שעזבנו את הארץ, הבועה התפוצצה והמספרים הפכו לריאליים. "יש כרטיסים ב-250 יורו", עדכנתי את אלירן, השותף שלי, לילה לפני ההמראה, "לקנות?". "לא", הוא השיב, "נחכה עוד קצת". רגע לפני הטיסה כבר ניתן היה לקנות כרטיס ב-200 יורו. "לקנות?", שאלתי. "לא, אל תקנה. נחכה בסבלנות".

בפריז, לילה לפני המשחק, שוב נכנסתי לבדוק את השוק. "180 יורו", צעקתי. "תחכה", צעק אלירן חזרה. גם ברכבת מפריז לבורדו דאגנו לשמור על קשר הדוק עם הספסרים. יוני מונפו, נציגנו בגולה, עדכן אותו חי מהשטח. "יש כאן מלא אנשים שמוכרים כרטיסים ב-100 עד 150 יורו לקטגוריה 3", הוא הרגיע אותנו, "תבוא למרכז העיר, או שנקבע כבר ליד האצטדיון". "סבבה", אמרנו, "נתראה שם".

עוד שעתיים למשחק. הרחובות ובתי הקפה היו כבר מלאים באוהדים. בורדו, עיר שלווה בדרך כלל, תוססת עכשיו. מוניות כמעט ואין, אז אנחנו בדרך למגרש ברגל. מוכנים נפשית להיפרד מ-450 יורו לשלושה כרטיסים, אבל לא מוכנים נפשית לזה... מתברר שהילד רצה לעשות לנו הפתעה וקנה כרטיסים במחיר מופקע דרך "ויה גוגו" כבר בארץ.

כמה מופקע? מספיק מופקע שמישל פלטיני בכבודו ובעצמו יואיל בטובו ויביא לנו אותם. כל כך מופקע, שרק סלפי עם בופון היה מצדיק אותם. כל כך מופקע שחשבנו לעלות לדשא ולשיר את ההמנונים. בקיצור, המוכר התעשר, אנחנו התרוששנו. בהחלט הפתעה.

"תבטל מיד", ציווה עליו אלירן. "אני מנסה כבר כמה ימים", הסביר בר, "אבל אי אפשר. חוץ מזה, הכרטיסים כבר היו צריכים להגיע למלון שלנו". "והם הגיעו", ניסינו להבין מה קורה. "לא", הסביר בר, "וגרוע מכך, אין עם מי לדבר שם". "ניסית דרך צור קשר באתר?", שאלתי. "כן, בטח", חייך הילד, "כל הזמן". "נו, ו...", המשכתי לעודד אותו לנדב מידע. "כנראה שהם לא ממש רוצים לשמור איתנו על קשר", הוא המשיך לחייך.

למעט החיוך, הוא צודק. "ויה גוגו", זה הגוף שהכי קשה לתפוס אותו. קשה יותר מפלאפון או הוט. אין קול ואין עונה. קנית כרטיסים? עכשיו תמות. חצי קילומטר לפני האצטדיון, מצאנו כרטיסים ב-150 יורו ליציע האיטלקי. "וואלה הסבלנות משתלמת", סיכם אלירן.

ההגעה לאיצטדיון
בכלל, היורו זו תעשייה גדולה. הרבה פעילויות הינן רשמיות מטעם אופ"א או הממשל המקומי, אבל הוא גם קרקע פורייה למקומיים לעשות קצת מזומנים. הנוסחה פשוטה: תחשוב מה אנשים צריכים ותפציץ מחירים. פשוט. פשוט מאוד. שני צרפתים, עם יותר שנות ניסיון בתחום מאשר שיניים בפה, עומדים באמצע כל ההמון עם צבעי גועש ומכחול.

אני בספק גדול אם אי פעם הם ציירו משהו בחייהם, אבל זה ממש לא מפריע להם לעמוד שם כמו פיקסו ורמברנדט ולקשקש על כל מי שזז. אוהדי גרמניה זוכים לשלושה פסים בצבעי הלאום על הלחיים, ואוהדי איטליה זוכים ל... ניחשתם נכון - שלושה פסים משלהם. כן, מאוד מורכב. אולי בגלל זה, או בגלל האלכוהול שהם צרכו, הפס האדום כבר נכנס לבר לפה. הילד נשבע שהטעם לא רע. אפילו פחות נורא מצבע מאכל.

זוג ישראלים שמגיע למקום, רץ לזרועותיהם. הוא רוצה צבעי איטליה, היא רוצה גרמניה. "20 יורו", אומר הצרפתי, רק אחרי שסיים את יצירת המופת. הישראלי נחנק. אם רק היה יכול, היה מבקש להחזיר את הצבע לקופסא. אבל הוא לא יכול - עד שהיא מרוצה ממשהו... "ממש מגרזנים אותנו", אני מדליק אותו. "שטויות", הוא מגמגם, "חוויה של פעם ב...". ונעלם בהמון. 

התור עצום. איטלקים, גרמנים, צרפתים וטרמפיסטים מתחככים אלה באלה, רוצים להיכנס להיכל התהילה. אנחנו עטופים בדגלי איטליה, עם פסים על הפנים, נתקלים בחנות המרצ'נדייז של היורו ומוסיפים כובעים, חולצות וצעיפים. ממש ליד, יש תור ארוך להמבורגר, לידו תור לנקניקיות, עוד תור לבירות וכן הלאה. בתוך האצטדיון אותו דבר, ויותר - מגשי פיצות, קבב, שווארמה, בירות, גלידות ומה לא. "אחחח, איפה הגרעינים השחורים של טדי", אני אומר לאלירן, "אלה שעוד נושאים את טעם האליפות השניה של בית"ר". "זה לא רק הטעם", מתקן אותי אלירן, "הם באמת משנת 93".

זה מוסרי לעודד את גרמניה?
האצטדיון מלא גרמנים. על כל איטלקי קטן ושקט, לפחות חמישה אוהדי מאנשאפט גדולים ורעשנים. לא כוחות. גם על המגרש הפערים בולטים. "נראה לי שלא בחרנו טוב הפעם", מזהיר הילד. "כן, אבל עם כל הכבוד לכדורגל, אי אפשר לעודד את הגרמנים, ועוד ללכת עם דגל שלהם", הסברנו, "זה קו אדום. אחרת יפתח לנו סכסוך עם אמא שלך".

ניסינו, באמת ניסינו להעיר את הכחולים. במחצית הראשונה, יותר מ-20 פעם התחלנו את גל ה"אולה" המוכר לשמצה. 20 פעם ללא הצלחה. הכי רחוק שהגענו היה עד יציע העיתונאים שסירבו בתוקף לשתף פעולה. לא יודע מה היה להם לכתוב על המשחק, כי על הדשא לא קרה הרבה.

החצי השני כבר היה טוב יותר. השער של אוזיל הבהיר שאנחנו ממש מיעוט, אבל השוויון הזכיר לנו שתמיד היינו מיעוט וזה מעולם לא הפריע לנו לנצח בקרב. אל אל ישראל. סליחה, פורצה איטליה. האיטלקים מעבירים את הזמן עד לפנדלים. כולם שם בטוחים שזה היורו של בופון. מתנת הפרדה שלו ושלנו האוהדים. 120 דקות מסתיימות וכמו ישראלים טובים, אנחנו משפרים עמדות. מאחורי השער, קרוב לאוזן של ג'יג'י המלך.

בהתחלה זה עבד. "שמאלה", צעקנו לו והוא עצר. זה קרוב. עכשיו תורו של זאזה. "זאזה?", שאל הילד, "זה לא זה שנכנס רק עכשיו?". "כן, הוא הכניס אותו לפנדלים", הסברתי, "כנראה שהוא בועט טוב". השאר כבר היסטוריה. אין ספק, את הפנדל שלו יזכרו לעולם. את הפנדל ואת הריקוד שקדם לו. שווינשטייגר עוד החזיר לנו את הצבע הכחול ללחיים, אבל זהו. כאן זה נגמר. "יש מגיע בכדורגל", סיכם אלירן. "תוציא, תוציא את הדגל של גרמניה", אמרתי לבר.