אקורד הסיום: המילטון חתם עונת אליפות עם ניצחון נוסף

פירלי הביאו צמיגים רכים יותר, היו תאונות, היו מכונית בטיחות מלאה ווירטואלית ואפילו הגיע גשם, אבל דבר לא הצליח להתגבר על האופי הדפוק של המסלול ביאס מרינה. כל הנהגים כמעט הצליחו לשמור על הצמיגים ונראה לי שאם התקנות היו מאפשרות, היינו רואים נהגים מבצעים מירוץ על הסופר סופט ללא החלפה. להזכירכם, הסופר סופט השנה הם בעצם האולטרה סופט הקיצוניים של העונה שעברה! על המסלול הזה המיקום הוא קדוש כי עקיפה תחרותית היא כמעט בלתי אפשרית כל עוד הצמיגים מתפקדים.

בוטאס חלם על הזדמנות אחרונה לנצחון ויותר מזה, הזדמנות להוכיח את עצמו מול המילטון, אבל המציאות היא שלואיס נמצא בשיאו. יש תחושה של היותו בלתי מנוצח ושוב בוטאס נכשל ושוב הוא נתקל בבעיות צמיגים / בלמים שהמילטון לא סבל מהם, כמו באוסטין ופעמים אחרות במהלך העונה. יש הסברים אפשריים שונים לכך. כיוונון שונה של המכונית (בדגש יתר על הדירוג או מחסור באוורור לבלמים), סגנון נהיגה שונה, נהיגה מאחורי המילטון בתחילת המירוץ ועוד. בכל מקרה התוצאה זהה: לואיס שוב ניצח ובוטאס לא יותר מ״וינג-מן״, שעוד מתדרדר לאחור. יש לי תחושה שהחוזה של אוקון ל 2020 כבר סגור…

גם לפיני של פרארי היה מירוץ מאכזב בהופעה האחרונה שלו עבור הסקודריה. קימי יכול להתעודד מהביצועים של לקלר בסאובר, אבל פרישה עקב תקלה טכנית מהווה תזכורת כואבת למזל של רייקונן בתקופה הנוכחית בפרארי. תשוו את האמינות במכונית של פטל לזו של קימי העונה ותראו הבדל ברור. מזכיר לי קצת את ההבדלים בין המכונית של שומאכר לשל באריצ׳לו, למעט מבחינת התוצאה הסופית באליפויות…

היו כמה ניסיונות להפתיע והימורים. מרצדס החליטו ללכת עם המילטון על עצירה מוקדמת תחת מכונית הבטיחות הוירטואלית בשל הפרישה של רייקונן, אבל חלק מהלוקסוס שלהם זה היכולת של לואיס לבצע מושלם את האסטרטגיה שמרצדס מהמרים עליה. לאחרונה לקחתי חלק באיזה דיון בו הוזכר רוס בראון ויכולותיו המדהימות כאסטרטג שמגיב מיידית או תוקף ומפתיע, אבל חייבים לזכור מי נהג במכונית שרוס היה מהמר איתה. כאשר אתה אסטרטג לנהג הטוב ביותר בסבב, אתה נהנה מיתרון מובנה שהסתברותית, אתה תצליח יותר מאשר תכשל.

הולנדי, אוסטרלי ועוד כמה חברים

 מהמרים נוספים היו ריקארדו עם מחצית מירוץ על האולטרה סופט וורסטאפן שזינק על ההייפר משום שנתקל בבעיה ב Q2 עם האולטרה. ניתן היה לראות את השוני בסגנון בין השניים בעקיפות שלהם על בוטאס. ורסטאפן הקיש גלגלים בעוד ריקארדו עקף נקי. בסופו של דבר כלום לא השפיע על סדר הסיום. ההפרש בביצועים עקב שחיקה של הצמיגים היה מינימלי וכמעט לא השפיע. היחיד שהצליח להפתיע עם סטינט ארוך בפתיחה היה סאיינז, אבל הוא הרוויח מנפילה בביצועים של הסאובר של לקלר שלבסוף נאלץ להתגונן מהפורס אינדיה רייסינג פוינט של פרז. במירוץ כזה, בו היה כה קשה להצליח לייצר הבדל, ההצלחה של סאיינז מקנה לו לפי דעתי את תואר מצטיין המירוץ, למרות שהביצועים שלו ״טסו מתחת לרדאר״ וכמעט ולא ראינו אותו. ככה הוא זכה במירוץ שמאחורי שלושת הקבוצות הגדולות בהופעה האחרונה שלו עבור רנו לפני המעבר למקלארן. זו תוצאה הפוכה לתוצאה של פרננדו אלונסו במירוץ הפרידה שלו מהסבב. הגיע לו ולנו הרבה יותר מזה. 

בן קבוצתו של סאיינז היה האחראי למכונית הבטיחות בפתיחה. הולקנברג צלל בקו הפנימי על גרוז׳ן וכאשר רומן נישאר צמוד בפנייה הימנית הבאה, הגלגל האחורי ימני של הולקנברג שוגר מהגלגל הקדמי שמאלי של גרוז׳ן וביחד עם הפניית ההגה, מכונית הרנו שוגרה לסדרת סלטות מרשימה ביחס למהירות הנמוכה יחסית של התאונה. גרוז׳ן הצליח אפילו לסיים לפני מאגנוסן בנקודות. לטעמי צדקו השופטים שלא התערבו בתאונת מירוצים שכזאת. אם כבר מישהו היה ״אשם״ זה היה הולקנברג עצמו וגם זה לא היה מכוון. השופטים כן הפתיעו אותי כשהתחילו להעניש על חיתוך הפניות. זכורים לי מקרים, בהם נהג מוביל חתך פנייה תוך מאבק עם נהג מאחור ולא נענש כי לא הרוויח מיקום. הגיוני אם זאת להעניש על הרווח שהנהג מלפנים מרוויח.

אני שמח שהאליפות לא הוכרעה במירוץ סתמי על מסלול שכזה. נתפנה עכשיו לסקירה של העונה ולזכרונות מעניינים יותר…