רגע לפני: ההיבט הכלכלי של המשחקים האולימפיים

זריקת מרץ למשק, פיתוח התשתיות ושדרוג המלונות מול יצירת פילים לבנים בהשקעה של מיליארדים, מחיקת הקופה הציבורית ופגיעה באזרח הקטן. ערב פתיחת המשחקים האולימפיים בריו, זה הזמן לבדוק כמה מרוויחה העיר, מהו גודל הנזק ומה צפוי לברזילאים

אופיר גולן
אופיר גולן  05.08.16 - 19:30

תגיות: ריו 2016

תחילת כתבה

בווידאו: המדליות בריו

המשחקים האולימפיים הם כלי רב עוצמה בקביעת סדר יום עולמי. ביכולתם לחשוף עימותים פוליטיים, לפשר בין יריבים, להעביר מסרים חברתיים ותרבותיים ועוד. משלחת הפליטים היא רק דוגמא קטנה לכך. יחד עם זאת, ערב פתיחת המשחקים האולימפיים בריו דה ז'ניירו, המהדורה האולימפית הראשונה בדרום אמריקה, אי אפשר שלא לשאול דבר אחד - מה יוצא מזה? מה התועלת הכלכלית של אירוח משחקים? האם מדובר בהזדמנות של העיר המארחת לעשות "אקזיט"? להכניס מבחוץ סכום כסף אסטרונומי שיסייע בהקמת תשתיות ומקורות פרנסה או שמא אירוח המשחקים האולימפיים הוא בור ללא תחתית?

5OLYMPICS –  ערוץ הקיבוץ של האולימפיאדה עם האירועים הגדולים בו-זמנית, חי מריו. אפיק 26 ב-YES, HOT ובסלקום TV - פתוח לכולם

השאלה מדוע ערים מעוניינות לארח משחקים אולימפיים היא סוגיה מרתקת לכשעצמה, אך לצד שאיפות פוליטיות והוכחת עוצמה (בייג'ין 2008 וברלין 1936), המטרה המרכזית היא שיפור התשתיות בעיר המארחת והפיכתה למוקד תיירותי מוביל בעולם. במקביל מדובר בהענקת דחיפה לכלכלה המקומית - הזדמנות פז להשקעה חסרת תקדים במתקנים, יצירת מקורות פרנסה, תיירות וכיוצא בהם. אך האם המטרות הללו באות לידי ביטוי גם בשטח? ובכן, התשובה היא פחות חיובית ממה שמקובל לחשוב.

אם לאחר המשחקים האולימפיים בברצלונה ב-1992, היה נדמה כי המשחקים הופכים לתרנגולת המטילה ביצי זהב, אז המציאות טפחה על פני המארחות בדור האחרון. המשחקים האולימפיים גורמים לערים המארחות, ואף לאלה המתמודדות על הזכות לקיים את המשחקים בשטחן, להפסיד כסף - והרבה. ובכן, אם ערים מפסידות הרבה כסף כתוצאה מהאירוח, אז מדוע עדיין יש ביקוש עצום לכך? כבר עכשיו יש מעל 20 ערים שהביעו נכונות לערוך את האולימפיאדה ב-2028. במאמר אקדמי מרתק, החוקרים ויקטור מת'אסן ורוברט באדה מציגים את התמונה הכלכלית המלאה, שבחלקה אף עגומה למדי, לגבי אירוח האירוע הגדול בעולם.

מהן העלויות?
העלויות הבולטות המוטלות על הערים המארחות נחלקות לשלושה סוגים - הקמת תשתיות שישמשו את הספורטאים והאוהדים מחוץ למתקנים - כפר אולימפי, שדות תעופה, בתי מלון, כבישים, תחבורה ועוד; מתקנים הנדרשים עבור הענפים הנכללים בתוכנית האולימפית ועלויות התחזוקה והתפעול של המתקנים הללו, לרבות הקמת טקס הפתיחה.

מדידת הכנסות מהמשחקים האולימפיים היא לא משימה פשוטה, בעיקר בגלל כל ההשפעות העקיפות שקיימות במהלך השנים שלפני עריכת התחרויות עצמן. קל למדוד רווחים ישירים, אלה הנובעים מההכנסות של הספונסרים המקומיים והבינלאומיים, מכירות כרטיסים, וזכויות שידור. יחד עם זאת, קשה למדוד הכנסות עקיפות - תנועה כלכלית בתוך המדינה, כניסת מטבע זר, מסים על משרות חדשות ועל גידול ברווחים של העסקים המקומיים וכו'.

לפי באדה ומת'אסן, המארחות מעולם לא מצליחות לעמוד בתוכניות התקציב המקוריות שלהן ולרוב נשארות עם גירעון גדול ביחס לתקציב התפעולי שהוגדר מלכתחילה. למשל, לונדון החליטה ב-2005, בעת שזכתה באירוח המשחקים של 2012, על תקציב של 2.4 מיליארד פאונד. התוצאה הסופית עמדה על 8.8 מיליארד פאונד. משלמי המסים בבריטניה נאלצו להוציא 2.5 מיליארד פאונד. לפי הדיווחים, הוועדה המארגנת אמנם סיימה את המשחקים במצב מאוזן כלכלית, אך העלויות הכוללות של האירוח עלו על ההכנסות בסכום של כ-2 מיליארד פאונד.

המקרה של אתונה 2004 מובהק הרבה יותר מזה של לונדון. היוונים חרגו בכ-10 מיליארד דולר מהתכנון המקורי. ב-2011 כלכלת יוון הגיעה לקריסה טוטאלית בעקבות חוב של 350 מיליארד דולר. לא ניתן להאשים את המשחקים האולימפיים בכך, כושלים ככל שיהיו, אך כנראה שהייתה להם תרומה לא מבוטלת לסחרור השלילי של הכלכלה היוונית. אם אוסטרליה, אנגליה וסין היו יכולות לספוג את ההפסדים של סידני, לונדון ובייג'ין, הרי שהכלכלה היוונית הייתה שברירית יותר.

החשש מהתרסקות לאחר המשחקים וניפוץ מיתוס התיירות
חשש מקריסה כלכלית מלווה כל עיר שנכנסת להרפתקה האולימפית, במיוחד בכל הנוגע לתעשיית התיירות והקמת המתקנים. אמנם יש שגשוג פנטסטי במשק למשך שבועיים והנעה מחודשת שלו, אבל כאשר ירח הדבש הזה (חצי ירח ליתר דיוק) מסתיים, הערים נשארות עם בתי מלון רבים, שאינם בשימוש. ואכן, עסקים רבים פושטים רגל בהמשך.

בחלק מהמקרים, הטענה על "ירח דבש" אף כלל לא באה לידי ביטוי, במיוחד בערים שבהן התיירות בשגרה היא ענף חזק ויציב. לונדון היא דוגמא מצוינת לכך. ביולי-אוגוסט 2012 דיווחו הבריטים על 6.174 מיליון מבקרים ממדינות אחרות לעומת 6.5 מיליון איש בתקופה המקבילה ב-2011. בבייג'ין אף דיווחו על ירידה של 30% ב-2008. מדוע זה קורה? ובכן, מטיילים רבים מזהים את העומס והצפיפות שממתינים בעיר במהלך המשחקים ומחליטים לוותר על התענוג.

ואם זה לא מספיק, הרי שגם ההוצאות של התיירים ושל תושבי העיר המארחת הופכות לנמוכות יותר. הסיבה לכך היא שהמקומיים זוכים לרגע של פעם בחיים וביכולתם להעלות את מחירי הסחורות בכל חנות או שוק. התוצאה - אנשים נשארים עם הכסף בכיס. בנוסף, גם אם יש שגשוג של תעשיות מסוימות, עדיין הרווחים מגיעים לכיסם של בעלי ההון. לטענת באדה ומת'אסן, שכרו של עובד בית מלון לא משתנה משמעותית רק כי הוא עובד קשה יותר במהלך המשחקים. התוצאה - יש יותר רווחים שהולכים לבעלי המלון ולא חוזרים לשוק באמצעות גידול בהוצאות הצריכה של העובדים.

פילים לבנים
אי אפשר להתעלם מבעיית המתקנים שיש לערים המארחות. חלק גדול מהמתקנים פשוט לא מתוחזקים לאחר המשחקים ובכך לא רק שנפגעת האפשרות להכשיר טוב יותר את דור העתיד, אלא המתקנים הללו הופכים לפילים לבנים בעלי עלויות תחזוקה עצומות. ועל מי נופלות כל העלויות? על העיר המארחת. שנים לאחר המשחקים, כאשר כל הספונסרים כבר מזמן התאיידו, התקשורת לא מתעניינת והוועד האולימפי לא מסייע, המתקנים הופכים לנטל כבד מדי.

הדוגמא המוכרת ביותר היא זו של אתונה, כאשר מתקנים בודדים נותרו פעילים לאחר המשחקים וכל היתר הפכו ללא ראויים לשימוש. לפני כשנתיים בפרויקט מיוחד הנציח ה"גארדיאן" הבריטי באלבום תמונות מפורט את ההזנחה במתקנים ביוון, את בריכות החימום היבשות, את המושבים השבורים באצטדיונים ובעיקר את ההזנחה. המתקן היחיד שמטופח ומטופל הוא אולם ה"אואקה" שמשמש כביתה של פנאתינייקוס.

אתונה היא לא מקרה המבחן היחיד בקטגוריה הזו. בבייג'ין, אצטדיון "קן הציפור" אמנם אירח את אליפות העולם באתלטיקה אשתקד, אך הוא לא פעיל יותר מדי מעבר לכך. במקביל, יש ניסיון של ערים רבות "למחזר" את המתקנים האולימפיים. להבדיל מהמקרה של "קן הציפור", בריכת השחייה בבייג'ין, "הקובייה" (המקום בו מייקל פלפס הפך לאגדה עם 8 מדליות זהב), עברה הסבה לפארק מים לילדים. בלונדון, השקיעו כ-200 מיליון דולר בהפיכת האצטדיון האולימפי לבית החדש של ווסטהאם. חלק גדול מהמתקנים שהוקמו במיוחד עבור המשחקים פורקו והועברו לערים שונות ברחבי אנגליה על מנת שיוכלו לשרת בצורה טובה יותר את הציבור.

אי אפשר להתעלם מהיתרונות
קיום המשחקים האולימפיים מהווה כניסה להתחייבות כלכלית כבדה מבחינת העיר והמדינה המארחת, אך עדיין יש צדדים חיוביים. ראשית, מדובר בדחיפה לזמן קצר של כוח העבודה במדינה. בנוסף, המשחקים הם הזדמנות להשביח תשתיות שיובילו בעתיד תיירים רבים למדינה - הקמת מלונות איכותיים, שדה תעופה מתקדם וכיוצא בהם. לכל זה צריך להוסיף את הקשרים שנרקמים עם ספונסרים, כסף שמגיע מזכויות שידור, כרטיסים ועוד.

הרווחים שעשויים להגיע כתוצאה מהאירוח הם אמנם לא מיידיים ומובטחים, אך ההכנסות המגיעות בעקיפין הן לא מעטות. הזכות שווה זריקת מרץ כלכלית עצומה לשוק. האירוע הוא דרך מצוינת לחסל מיתון במשק ולהניע מחדש כלכלות שאינן צומחות מספיק (זו אחת התקוות של טוקיו לקראת 2020). כיצד זה קורה? ובכן, התנופה וההשקעה מוציאה אנשים לעבודה, אלה מרוויחים כסף ומגדילים את ההוצאות במשק הבית. הכלכלה מתעוררת ויוצאת ממיתון. היכן טמונה הבעיה? בשיעורי האבטלה. אם שיעור האבטלה במשק הוא גבוה מדי, אז זריקת המרץ הזו פשוט לא תתקיים על אף הזינוק בביקוש לעובדים.

השפעות לטווח ארוך על העיר המארחת יכולות להתבטא בכמה דרכים. למשל, מתקנים ברמה גבוהה יותר, המאפשרים הזדמנות להכשיר את ספורטאי העתיד בתנאים טובים יותר. התשתיות החדשניות (תחבורה, מלונות, נמה"ת) ימשיכו לשרת את אזרחי המדינה והתיירים הבינלאומיים ויהפכו את העיר לאטרקטיבית יותר. המשחקים הם זירת פרסום פנטסטית עבור עסקים, אשר יכולים להסב את תשומת הלב של התקשורת על מנת להרוויח באמצעות מיתוג נכון לקוחות רבים. עיר יכולה למתג את עצמה לקראת המשחקים וליהנות מהתדמית הזו לעוד שנים רבות קדימה. בנוסף, תיווצר עלייה בשיעור השקעות זרות בינלאומיות וגידול בסחר הבינלאומי עם המדינה המארחת.

המודלים לחיקוי
לצד ההפסדים הכלכליים העצומים של סידני, אתונה ומונטריאול, המודלים להשראה מבחינת הוועד האולימפי הן ברצלונה, לוס אנג'לס וסולט לייק סיטי (משחקי החורף ב-2002). אם כי ייתכן שהן דוגמאות יוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל. בניגוד לערים רבות, בעת אירוח המשחקים, ברצלונה השקיעה את מירב המאמצים שלה בהקמת תשתיות וכבישים, אמצעי תחבורה, חידוש שדה התעופה, השקעה באזורים רבים ברחבי העיר (המונז'ואיק למשל), שיפוצים רבים בבתי המלון בעיר וכדומה. על פי הדיווחים, הקטאלונים השקיעו מעל 12 מיליארד דולר בשדרוג העיר ופחות התמקדו במתקנים ובתקציב התפעולי של המשחקים.

המשחקים האולימפיים היו הזרז שגרם לעיריית ברצלונה להוציא לפועל תוכניות רבות לשינוי פני העיר שהיו תקועות במגירות במשך שנים. העיר הציגה תוכניות שאפתניות ועמדה בהן. אם ב-1990 ברצלונה הייתה העיר ה-13 באירופה במדד מספר התיירים, ב-2010 היא כבר דורגה במקום החמישי. סולט לייק סיטי הפכה במהלך השנים מאז המשחקים ב-2002 לאחת מערי הסקי הפופולאריות בארצות הברית. עם עלייה של 20% במבקרים במהלך 14 השנים שחלפו מאז.

הטענה המרכזית היא שברצלונה וסולט לייק סיטי הן ערים עם פוטנציאל תיירותי מדהים והאולימפיאדה רק סייעה לחשוף אותן בפני העולם, שכן עד אז תיירים רבים דילגו עליהן בדרך למדריד, קולורדו ויעדים נוספים באירופה וארה"ב. לא כך המצב עם אתונה, לילהאמר, קלגרי, נגאנו, סוצ'י וסידני.

עד היום, הערים שמארחות את המשחקים מפנטזות בתחילת הדרך על גזירת הקופון הכלכלי כפי שעשתה לוס אנג'לס ב-1984. האמריקאים זכו באירוח לאחר הפיאסקו הכלכלי הגדול במונטריאול, שנקלעה לחובות של מאות מיליונים, אותם סחבה במשך 30 שנה. הוועדה האמריקאית ניצלה את המשבר הזה כדי להכתיב במידה מסוימת לוועד האולימפי חלק מהתנאים, במיוחד בכל הנוגע לחלוקת הכספים מהספונסרים המקומיים. הוועדה המארגנת סיימה את המשחקים עם רווח של כ-250 מיליון דולר. ההצלחה של לוס אנג'לס גרמה לערים רבות להגיש הצעות לאירוח המשחקים, אך יחסי הכוחות השתנו במהלך השנים בחזרה לטובת הוועד הבינלאומי, במיוחד לאחר המשחקים המוצלחים בברצלונה ואטלנטה.

ומה קורה בריו?
ב-2009, כאשר ריו דה ז'ניירו זכתה באירוח המשחקים האולימפיים, המצב של ברזיל היה נראה ורוד. הכלכלה החמישית בגודלה בעולם הציגה שיעורי צמיחה מרשימים משנה לשנה, מיליונים יצאו ממעגל העוני הודות לעבודתו של הנשיא לולה דה סילבה, ואירוח המונדיאל והאירוע הגדול בעולם הפיח תקוות רבות של תנופה כלכלית נוספת. עם זאת, ב-2013 שקעה ברזיל במיתון כבד. מחאות ראשונות בדבר ההוצאות המיותרות של המדינה הגיעו בגביע הקונפדרציה בברזיל ב-2013 עם סדרת הפגנות סוערות, שכוונו בעיקר נגד הנשיאה דילמה רוסף.

לפי המצב עכשיו, נראה כי ריו לא תהיה מקרה יוצא דופן וגם היא תספוג הפסדים לא מבוטלים בתום המשחקים. ויתרה מכך, היא לא צפויה להפיק תועלת יוצאת דופן - לא בכל הנוגע לזריקת מרץ לכלכלה, יציאה מהמיתון הכבד, הפחתת שיעור האבטלה, שיפור פני העיר ושדרוג ענף התיירות. בתי המלון והכבישים בריו אכן שודרגו, אבל ספק גדול אם הדבר מנחם את האזרחים, במיוחד לאור הטענות שמרבית השיפוצים נעשו בשכונות העשירות של ריו ולא בפאבלות. האם גם הערב נזכה לשריקות בוז במהלך טקס הפתיחה כפי שהיה לפני שנתיים בגביע העולמי? הפעם אף אחד לא יהיה מופתע.

בשורה התחתונה, זו שמופיעה בחשבונות הבנקים, המארחות יוצאות עם אוברדראפט עצום, כזה שלוקח כמה שנים עד שהוא נסגר סופית. למרות זאת, מדוע אנחנו עדיין רואים שטף בלתי פוסק של ערים שמתכננות ורוצות לארח התחרויות בשטחן? אמנם ההשפעה במרבית המקרים היא שלילית מבחינת יחסי רווח-הפסד קלאסיים, אך עדיין יש מרוויחים גדולים אפילו מעצם ההתמודדות. ערים שמתמודדות על האירוח מתחילות ביצירת תוכניות רבות ומגוונות באשר לחידוש פני העיר, ובכך גם אם העיר הפסידה, עדיין חלק מהתוכניות יוצאות לפועל.

העתיד: לאן הולכים המשחקים האולימפיים?
נכון לעכשיו, נראה כי העתיד לא צופן שינוי חריג ביחסי הכוחות הכלכליים - הערים המארחות ימשיכו להפסיד כסף מאירוח המשחקים בטווח הקצר, בתקווה לשדרוג חיי התושבים ולשיפור המאזן הכלכלי בטווח הארוך. התקווה הזו הפכה למחדל כלכלי במונטריאול ובאתונה ומנגד להצלחה בברצלונה.

בסופו של דבר, המשחקים במתכונת הנוכחית אינם כדאיים מבחינה כלכלית. בעלי העסקים ייהנו ממנה בטווח הקצר, התושבים ייהנו לרוב מתשתיות משודרגות, אבל יצטרכו לממן אותן במשך שנים על גבי שנים, גם אם לא רצו בכך. גם בוועד האולימפי מודעים למאזן האימה הבעייתי הזה ויודעים כי ההשקעה חייבת לרדת משמעותית. ריו הייתה הימור גדול מבחינת ברזיל ומבחינת הוועד האולימפי הבינלאומי. אם ההפסדים יגררו את המדינה הגדולה בדרום אמריקה למשבר כלכלי כבד כמו ביוון, זה יכול להוביל לתופעה לפיה התחרויות יתקיימו רק בערי מטרופולין גדולות במדינות עשירות.

"אנחנו רוצים לשמור על הרמה של המשחקים, אבל ההוצאות הכלכליות חייבות לרדת, גם אם הדבר יגרור ירידה מסוימת באיכות", אמר בעבר נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי ז'אק רוג, "ההצלחה העצומה של המשחקים דווקא מסכנת את המשך קיומם". אין ספק כי המדינות המתועשות כבר הבינו מזמן שהקופה הציבורית עשוייה להתרוקן על אף היתרונות הרבים כדוגמת מיתוג, גאווה לאומית וזריקת מרץ כלכלית לזמן קצר. 

המשחקים בעתיד חייבים להיות משתלמים, הן על הנייר והן במציאות, עבור המדינות המארחות ולא רק בחזון ובפנטזיות. ההבטחה על דחיפה כלכלית לא יכולה להישאר באוויר או בכיסי בעלי ההון ובעלי העסקים, אלא גם אצל הציבור ובקופת העיר המארחת.

ההצלחות של לוס אנג'לס, ברצלונה וסולט לייק סיטי מעט מרמות את המציאות האמיתית - אירוח משחקים אולימפיים במאה ה-21 הוא הימור כלכלי עצום מבחינת העיר המארחת. אתונה, סוצ'י, ונקובר ובייג'ין סיימו עם הפסדי עתק ואין ספק כי מעל התועלת הכלכלית עליה דובר במשך עשרות שנים, מרחף סימן שאלה גדול. ערב פתיחת המשחקים בריו, סימני השאלה הללו בוהקים מאוד. הזהב האולימפי תמיד נוצץ, הבעיה הייתה ונשארה לגבי הכסף.