מעורב אישי: פלפס הגיע כדי לנצח בשביל עצמו

למשחקים האולימפיים בסידני 2000 מייקל פלפס הגיע במטרה לצבור ניסיון בינלאומי ראשון בגיל 15. למשחקי אתונה 2004 הוא הגיע על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם. כעבור 4 שנים, בבייג'ין, הוא כבר הופיע במטרה להפוך לשחיין הטוב בהיסטוריה. בלונדון 2012 פלפס הוכתר לספורטאי האולימפי הגדול והמעוטר אי פעם. ומה הפעם? מה הדולפין האמריקני מחפש להשיג בריו, בהופעתו החמישית במשחקים האולימפיים?

מייקל פלפס הוא הדמות המזוהה ביותר עם המשחקים האולימפיים ב-12 השנים האחרונות. הילד מבולטימור הפך לשם נרדף לווינר, אין מטרה שהוא לא השיג, אין שיא שהוא לא שבר. עם 22 מדליות אולימפיות מאתונה, בייג'ין, ולונדון, פלפס יכול להיות רגוע - מקומו בראש הפודיום האולימפי ההיסטורי יישאר לעוד שנים רבות.

אז מה גרם לאלוף האולימפי הנצחי לחזור? למה האיש ששווה עשרות מיליוני דולרים (כ-55 מיליון על פי ההערכות האחרונות) ויכול לעשות מה שהוא רוצה, חזר לקום מוקדם בכל בוקר רק כדי לשחות על הפס הכחול בבריכה במשך כל היום? האם בכלל יש לו "על מה לשחק"? ובכן, הנוכחות של מייקל פלפס במשחקים האולימפיים בריו משדרים מסר ברור - הפנומן האמריקני בא בעיקר כדי ליהנות. על הדרך מצפים לו 4 משחים - 100 ו-200 מטרים פרפר, 200 מטרים מעורב אישי ושליחים. הפעם, הם רק חלק מלוח זמנים. מדליה אחת יותר או מדליה אחת פחות. בראייה הכללית זה כבר פחות משנה.

ההוכחה הראשונה לכך הגיעה בטקס הפתיחה. מייקל פלפס נשא את דגל ארצות הברית, פיזר חיוך מאוזן לאוזן והניע את דגל הפסים והכוכבים מצד לצד. בהופעתו החמישית במשחקים האולימפיים, פלפס נשא את הדגל וצעד בפעם הראשונה במצעד המשלחות. לפני שהוא צולל מתחת למים, פלפס בא בעיקר כדי לנשום עוד פעם אחת את האווירה האולימפית, החווייה אליה התמכר ב-16 השנים האחרונות.

הפרישה, ההידרדרות, הקאמבק
מייקל פלפס תלה את בגד הים שלו במשחקים האולימפיים בלונדון כשהוא על גג העולם עם תואר הספורטאי המעוטר ביותר בהיסטוריה ו-18 מדליות זהב מתוך כאמור 22 בסך הכל. אלא שהפרישה הזו, בניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא לא נבעה מכך מתחושה של מיצוי או הגעה לגיל הפנסיה. לפלפס פשוט נמאס. נמאס לו לטוס בכל העולם ולראות רק שדות תעופה ובתי מלון, נמאס לו מאימונים בלתי פוסקים ושגרה מעייפת, נמאס לו מהמאמן שליווה אותו במשך כל הקריירה. כן, זה קורה לטובים ביותר.

לפלפס לא נגמר חיידק השחייה, אבל הוא כן הרגיש שאין לו יכולת להמשיך ולהתמודד עם האתגרים אותם הכיר מצוין במשך כל הקריירה. לאחר כעשרים חודשים בחוץ פלפס החליט לחזור, ובגדול. מייקל ג'ורדן תיאר את החזרה שלו ל-NBA אחרי הפרישה כ"גירוד" שלא הצליח להתגבר עליו. ובכן, פלפס מכור לשחייה, אבל יותר מכך הוא פשוט רוצה לעזוב בצורה שבה יהיה שלם עם עצמו. מסתבר שגם ספורטאי שהיה על גג העולם יכול להרגיש רע, אפילו רע מאוד.

ג'ו פוזננסקי מ-NBC הגדיר זאת היטב - אחרי לונדון, משחקים אולימפיים אליהם הוא הגיע נטול אנרגיות, פלפס פשוט הלך לאיבוד, כפי שקורה ללא מעט ספורטאים שמחליטים לפרוש ולעצור את דרך החיים שליוותה אותם מגיל 6. לא רק שהחשיפה וההערצה שקיבל ירדו משמעותית, כפי שקורה לספורטאים אולימפיים רבים, אלא גם השחיין יצא מהמסגרת הנכונה עבורו - הוא חגג, העלה הרבה במשקל, הימר וניסה את מזלו בגולף. ב-2014 החליט פלפס לחזור למסגרת המוכרת, אבל לא הצליח לשנות חלק מההרגלים שסיגל לעצמו במהלך הפרישה. הוא המשיך לשתות ואף נעצר בגין נהיגה בשכרות.

האמריקני אשפז את עצמו מיידית במכון גמילה ושם עבר מסע פסיכולוגי מקיף, שחשף בעיות ילדות עם אביו, מחשבות אובדניות קשות - אותן תיאר בראיון ל-ESPN. "המחשבה לגמור את זה עברה לי בראש יותר מפעם אחת", אמר פלפס. לכל הצלחה יש מחיר. לאחר כחודש הוא השתחרר ממכון הגמילה וחזר להתאמן. אם בקאמבק שלו ב-2014 הוא סירב להצהיר על כך שהוא ישחה בריו, הפעם זו הייתה ההצהרה היחידה שלו.

"הוא לא צל של עצמו"
פלפס אמנם לא קרוב לשיא היכולת שהפגין בבייג'ין והוא לא מחזיק בתוצאת השנה באף אחד מהמשחים אליהם נרשם, אבל כמובן שהוא עדיין המועמד המוביל לזכייה בכל מקצה בו יתחרה. בשום שלב בקריירה שלו פלפס לא היה אנדרדוג. יתרה מכך, אם פעם הוא הסתמך לא מעט על הנתונים הפיזיים והכושר שלו, הפעם הוא נאלץ לעשות הכנות פיזיות קשות לצד הכנות מנטאליות. אם תשאלו אותו, מייקל פלפס החדש דווקא מרוצה מהנושא. "אני נותן 100 אחוזים מעצמי וזה משהו שלא עשיתי בעבר", סיפר האלוף הנצחי לקראת פתיחת המשחקים, "אני אעמוד בריו על אדני הזינוק ואוכל להגיד שאני הכי מוכן שיש. התוצאות ידברו בעד עצמן ולא יהיו לי תירוצים".

חלק משמעותי מההכנה המנטאלית כלל השלמה עם המאמן בוב באומן. אם לפני לונדון השניים התעמתו לא מעט (פלפס אף החרים לפני לונדון 10 ימי אימון רצופים), הרי שעכשיו הם החברים הכי טובים. אגב, מבחינת באומן פלפס יכול להמשיך גם לטוקיו 2020. "אם הוא יוכל להמשיך בכושר הנוכחי שלו, אז למה שיפסיק? הוא לא צל של עצמו כמו טייגר וודס. אנחנו רואים את פלפס בשיאו", אמר המאמן.

פלפס ג'וניור
אם יש דבר אחד שגורם לפלפס לסייג במעט את פרישתו המתקרבת הוא הרצון שלו לחוות את הקמפיין האולימפי ביחד עם הבן הבכור שלו בומר פלפס, שנולד לפני שלושה חודשים. בומר רוברט פלפס אמנם רק בן 3 חודשים, אך ההשפעה שלו אורח החיים של פלפס היא כמובן מהותית ובעלת חלק גדול בשיקום שלו. לפי האבא, בומר הולך להיות אטרקציה לא קטנה בריו. פלפס כבר הצהיר שהוא מאושר מהעובדה שהבן שלו יהיה בבריכה בימי התחרויות ואפילו ילביש אותו במיוחד לקראת האירוע. "אתם תהיו חייבים לראות אותו", הפציר האב הגאה בפני העיתונאים, "הוא ירשים את כולם ביציע".

בכלל, פלפס מודל ריו 2016 הוא אדם אחר לגמרי. עדיין ספורטאי-על, אבל הרבה יותר מיושב בדעתו ויותר פתוח לסביבה. "בעבר, תמיד הייתי מסתובב עם האוזניות ולא מדבר עם אף אחד", אמר פלפס. הדולפין מבולטימור בא ליהנות בריו - מניף את הדגל, משחק עם הילד ונראה מאוד משוחרר ורגוע. אך לצד כל זאת, ההשתתפות מעולם לא הייתה העיקר מבחינתו. "יש לי ארבעה משחים הפעם ואני רוצה לזכות בארבע מדליות זהב", אמר לקראת הפינאלה.

הפעם פלפס לא שוחה עבור ההיסטוריה, היא כבר לא מעניינת אותו. המדליות חשובות, אך בריו הן לא מרכז העניין. הפעם הוא שוחה רק עבור עצמו והמשפחה שלו (כן, אמא תהיה ביציע גם עכשיו). הוא בעיקר רוצה להוכיח לעצמו שההחלטה לחזור לבריכה הייתה משתלמת, סגירת מעגל לשיקום שלו ולתקופה הקשה שעבר מאז לונדון. "אין עליי לחץ, אבל אני רוצה לסגור את הקריירה בצורה הכי יפה שיש. רק ככה אני צריך לסיים את החלק שלי בספורט. לא הייתי שלם עם עצמי אם לא הייתי חוזר", אמר הדולפין מבולטימור. אין ספק שאלה לא יהיו המשחקים האולימפיים הכי טובים של מייקל פלפס, אבל אולי, כמו שפוזננסקי מתאר בצורה מדויקת, אלה יהיו המשחקים האהובים עליו.