$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

גבירתי הענווה: אנגליה קמה מאשליות העבר

מאז כבשו את העולם ב-66', הפטריוטיזם תפס נפח גדול במחוזות הספורטיביים באנגליה, בלי שום פרופורציה. כעת, נראה שרצף הבושות בטורנירים הגדולים הביא לשינוי בחשיבה. הנבחרת הצעירה וחסרת הניסיון של סאותגייט באה מפוכחת לרוסיה. רבע גמר יהיה בונוס

אבי מלר
אבי מלר  08.06.18 - 18:35

ב-1966, כאשר אנגליה זכתה בגביע העולמי היחיד בתולדותיה, הצטרפה לחגיגה הגדולה גם תחושה אנגלית לאומית של צדק שסוף סוף נעשה, ושל עליונות המקבלת חותם רשמי. מולדת הכדורגל מוכיחה לעולם ספקני ומתנכר מאיפה באמת נבעט הכדור. אם מעלעלים בדפי ההיסטוריה - וההיסטריה - הנוסטלגית של 66', מגלים שהשמחה האנגלית נבעה גם מההרגשה שזהו סופו של תהליך המציב את נבחרת אנגליה על פסגת העולם, ומעתה ואילך תהיה השליטה האנגלית עניין טבעי ומוכר.

לצערם של שיכורי הניצחון, ההפך היה הנכון. אנגליה של אלף ראמזי, בובי צ'רלטון, בובי מור המנוח וג'ף הרסט הגיעה לפני 52 שנים לשיאה. מה שהמתין לה מעבר לפינה לא היה גן של שושנים והצלחות, כי אם מדרון תלול. עובדה: מאז לא הניפה הנבחרת שום גביע ב-25 טורנירים בכירים - תריסר מונדיאלים ו-13 אליפויות אירופה.

הסיבות להידרדרות רבות: טיפול רשלני בכישרונות מגיל צעיר, מאמנים מיושנים, דגש יתר על פיזיות ולפיכך פערים טכניים, שמרנות, כניסת הזרים, הכסף הגדול והחזירות שצמחה בצדו ועוד. אבל התואר החסר הוא אולי לא קנה המידה היחיד לכישלון האנגלי. לאנגליה היו גם נבחרות טובות או סבירות שסבלו מאסונות טבע כמו הטעויות של השוער פיטר בונטי מול מערב גרמניה (3:2 לגרמנים לאחר שאנגליה הובילה 0:2. בונטי היה וודאי הבריטי היחיד בחודש שעבר שלא היתה לו מלה רעה לומר על לוריס קאריוס). ברבע הגמר במכסיקו 1970, וסיוטי בלהה של  הכרעה מ-11 מטרים שהעיפו אותה לכל הרוחות כמו צונאמי בקריביים (חצי גמר איטליה 1990, חצי גמר יורו, וומבלי 1996, רבע גמר צרפת 1998, רבע גמר יורו 2004, רבע גמר גרמניה 2006, רבע גמר יורו 2012).

אפשר איפוא לעשות לאנגלים הנחות. לא רק היכולת הלא משכנעת שלהם אחראית לארון הפרסים המיותם יותר מחצי מאה. עם טיפ טיפת מזל הם היו אולי מגיעים לעוד ארץ מובטחת. אם הם היו משתמשים בטיעון הזה - הם היו זוכים ליותר אהדה, הבנה והסכמה. אלא שהאנגלים לא היו מוכנים להתייצב בפני המציאות הזו. מאז 1966 השתבש חוש המידה שלהם. הם לקו בסינדרום אני ואפסי עוד. אנגליה היא הטובה בנבחרות ואין בלתה, ורק הנאחס, הגורל ואלוהי האימה חברו נגדה ומנעו ממנה בכל פעם מחדש את המגיע לה בזכות.

הלאומיות והפטריוטיזם האנגלי שניזונו לא מעט מהזכייה מול מערב גרמניה ביולי 1966, קנו להם מאחזים פוליטיים וספורטיביים איתנים בממלכה. לטעמם של האזרחים, זה היה רנסנס. האימפריה שבה לגדולתה. כמובן שלתקשורת האנגלית המתלהמת והלאומנית היה חלק נכבד בליבוי היצרים והתחושות הללו וברכיבה על הגל שהיא יצרה במו מילותיה.

זו היתה גם עיתונות נטולת סיכונים. ההמונים שרוממו כל מאמן, שחקן והישג אל האולימפוס - הרגישו נבגדים כאשר לפתע הסחורה התגלתה פגומה, ונהנו מתקשורת השותפה לתסכוליהם וצולבת בנבחרת ללא רחם. השאלה אם העיתונאים פעלו אחרי שהאזינו לרחשי העם, או שהם אלו ששלהבו ועיצבו את דעת הקהל, הפכה לא רלבנטית. באמצע שנות ה-70 התעוררה אנגליה ליום חדש. הללויה לבחורינו המצוינים עד שבמחי פנדל אחד הם הופכים בן לילה לבחורינו המזויינים. לא פלא שבאותם שנים נולד גם הצהובון הבוטה והפופוליסטי המגעיל בעולם - הסאן.

יש האומרים שגם הברקזיט הבריטי - הפרישה מהשוק האירופי המשותף - הוא סממן בולט לגאווה השחצנית ומתנשאת של הממלכה המאוחדת. אבל ההחלטה המדינית הקיצונית הזו של דאונינג סטריט הגיעה דווקא אחרי שאומת הכדורגל החלה מתפכחת.

אנגליה של היום איננה מה שהיתה. קו פרשת המים היה ככל הנראה מונדיאל 2010 בדרום אפריקה תחת שרביטו של פאביו קאפלו. כל העולם ואשתו ידעו שנבחרת אנגליה לא יותר מבינונית פלוס, חוץ מאנגליה (המדינה) עצמה. הכישלון זעזע וטילטל, אבל רק טורניר יורו אנמי באוקראינה ופולין שנתיים לאחר מכן הוסיף קיסם למדורת ההכרה, ואת שאר העבודה עשו ההדחה האיומה בשלב הבתים הסביר לכאורה (אורוגוואי וקוסטה ריקה) בברזיל 2014, ומול איסלנד (״מדינה עם יותר הרי געש מכדורגלנים״, כמאמר פרשן בריטי) בשמינית גמר היורו לפני שנתיים.

גם זה היה תהליך. בעטיו ובזכותו חלה בשמונה השנים החולפות מהפיכה באנגליה. משהו חלחל. היהירות נמהלה בדיכאון ובסיועו התחלפה בריאליזם ובצניעות מסויימת. בהקטנת ציפיות. בניסיון לניתוח מקצועי אמיתי  של הסיכויים, במקום טיפוח אשליה.

ב-2016 יצאה אנגליה של רוי הודג׳סון לצרפת כאשר היא כבר נהנית מהפרופורציות הטריות הללו. זו היתה דווקא נבחרת רעננה ובעלת פוטנציאל, אבל האנגלים למודי הלקח והאכזבה  נזהרו בשאיפותיהם, וגם ציד המכשפות אחרי הביזיון האיסלנדי לא היה כמו מימים ימימה.

אנגליה של רוסיה 2018 נהנית מעקומת הלמידה הזו. גארת סאותגייט מתגלה כמנג׳ר רציני ואמין. השארת ג׳ו הארט בבית גם מעידה על אומץ. אין לו סגל מבריק לכל אורכו, אבל יש לו עמוד שדרה יציב וצעיר יחסית (רק שלושה שחקנים מעל גיל 30) של עורף  וקישור אחורי מוצקים, שפע מגני כנף מעולים (קייל ווקר, דני רוז, קירן טריפייר, פביאן דלף, טרנט אלכסנדר ארנולד), מרכז שדה יצירתי (סטרלינג, דלה עלי), וסקורר פנומנלי (הארי קיין). נקודות התורפה הן שוערים טובים, אך חסרי ניסיון בינלאומי (רק שלוש הופעות לג'ורדן פיקפורד שיהיה כנראה השוער הראשון), מרכז הגנה בעל נטייה פגיעה והתקפה התלויה יתר על המידה בקיין ותזדקק לטורניר מצוין של השותפים הפוטנציאליים - ג'יימי וארדי, ג'סי לינגארד ומרכוס ראשפורד הנפלא שלא קיבל באולד טראפורד את האשראי הראוי.

מה שאומר שאנגליה מגיעה כמעט כרגיל למונדיאל עם IFS AND BUTS. גם הדירוג העולמי שלה בפיפ"א כיום – 13 – לא עושה לה יותר מדי עוול. שמינית גמר חובה, רבע גמר כבר בונוס. מה שבטוח על הנייר אנגליה 2018 לא ממש מועמדת לזכייה. אבל בזכות הענווה, התפנית באווירה בבית וברוח הגבית המתונה המלווה אותה  בדרכה לרוסיה – אנגליה 2018 גם לא נראית כמי שתמשיך במסורת הבושות.