מונדיאל איטליה 1990 היה הראשון שלי כעיתונאי מסקר. לא צריך להכביר מילים על ההתרגשות שלפני. לצערי הרב לא היה גם מקום להכביר מילים על הסיכום שאחרי. בפוסט מורטם של הטורניר המאכזב בארץ המגף, כתבתי: "לקחתי איתי לאיטליה מזוודה ריקה ענקית, מוכנה להתמלא בשלל חוויות, אבל חזרתי עם קופסת גפרורים".
כן, מונדיאל יכול להיות מאוד מתסכל. הוא הרי מתחיל מאולימפוס גבוה מאוד של ציפיות, בכל פעם מחדש. יש משהו באירוע הספורט הגדול ביותר בתבל שמצית מדי ארבע שנים את הדימיון וגם אופוריה בלתי מוסתרת ובלתי מוסברת בקרב מיליארדי צופים. ואז מגיעה בעיטת הפתיחה.
איטליה 90 היה הטורניר הנורא מכולם. אפילו פיפ"א לא יכלה להחביא את הדיכאון ונקטה בעקבותיו שורה של תיקונים בחוקה. במבט לאחור, הדיפרסיה היתה עמוקה יותר, משום שרף הציפיות הונף למרומים. לפני 28 שנים עדיין היה גביע העולם יחיד ומיוחד, כמעט נטול תחרות ממשית מכל מה שסביבו. ליגת האלופות עוד לא הוקמה. אליפות אירופה עדיין כללה 8 נבחרות בלבד. נחשול הזרים לאירופה היה עדיין בחיתוליו. קבוצות פאר מדופלמות לא שיחקו 70 משחקים בעונה לפני ששלחו את כוכביהן למונדיאל. ולא פחות חשוב: החשיפה. מספר השידורים הישירים בטלוויזיה – בכל רחבי תבל - מכל הליגות והמפעלים היה מצומצם. כל שידור מהדורת שבט. באוויר ריחפה התחושה שטורניר הגביע העולמי – כפי שעוד קראנו לו אז – יספק סחורה מקצועית ולאומית שתאפיל על כל האלטרנטיבות.
המונדיאל הנורא מכולם. איטליה 1990 (getty)
בדור האחרון השתנו הדברים מקצה אל קצה. עולם הכדורגל המסחרי- קפיטליסטי, במובנים רבים חזירי, לא נח לרגע. אין הפוגה. אי אפשר למצמץ. ליגת האלופות עם 32 קבוצות, מוקדמות כבר ביולי, שלב בתים (היו אפילו שניים בדרך) ונוקאאוט והייפ מטורף (וכנראה מוצדק), ועוד ליגה אירופית ששלב הבתים שלה מתחיל עם 48 (!) נציגות, ויורו עם 24 נבחרות, ומפעלי מוקדמות לנבחרות שרק הולכים ומתנפחים, וליגות פופולאריות שאף אחת מהן לא צמצמה את מספר קבוצותיה ומחזוריה, וגביע וגביע הליגה ועוד ועוד ועוד עד בלי די. וכמובן הטלוויזיה: העולם עבר לעידן של אינפלציית שידורים חיים דינוזאורית. בכל ענפי הספורט, ובראש ובראשונה בכדורגל. הכל זמין, כל הזמן.
די בכמות החשיפה הפסיכית ונטולת הפרופורציות הזו כדי להביא לשובע ולהרוס את התיאבון לפעמים עד כדי בחילה. אבל לא, גם הדיאטה עתירת השומן הזו לא מחבלת בתשוקת האוהדים כאשר באופק נשמע משק כנפי המונדיאל. המפעל הזה מצליח עדיין איכשהו לשמור על ההילה שלו. אבל האם הוא יצליח להחזיק גם בתהילה שלו?
זה כבר סיפור אחר. כאן נכנס לתמונה מרכיב האיכות והתרבות. לצערו הרב של המונדיאל, השחקנים מגיעים אליו מותשים מעונה מפרכת ובעיקר כזו שבה הם נותנים את נשמתם ומרוויחים את מזונם. המועדון הוא הלחם והחמאה של הכדורגלן, ואף דגל לא ישנה זאת. לדיכדוכו המתסכל של גביע העולם, האלטרנטיבות שלו זוהרות לפעמים למרחקים. מבחינת ליגת האלופות, למשל, יהיה מאוד קשה לרוסיה 2018 להתקרב ליכולת, לדרמה ולאיכות שהצ'מפיונס ליג ניפקה זה עתה אולי בעונה הטובה ביותר שלה עד היום. המונדיאל חייב איפוא להתעלות על מנת שההשוואות לא יעשו ממנו חוכא ואיטלולא.
הכדורגל הפך לקפיטליסטי וחזירי (getty)
ועם כל הכבוד לפטריוטיות, גם ההזדהות של אוהדים בדור האחרון עברה תהליך ברור לטובת הקבוצות והמועדונים. הכדורגל הרב-לאומי ובין-כוכבי בליגות מספק את סחורת ההתלהבות, התרגשות, היקסמות, פאן ו-VALUE FOR MONEY, בכמות (משבת לשבת) וברמה שרוב הנבחרות הלאומיות (ברזיל היא דוגמה ליוצא מן הכלל) לא מסוגלות לגרד את התחתית שלה.
מה שאומר שטורניר שמשחק הפתיחה שלו נראה על פניו פאתטי - בין שתי הנבחרות המדורגות הכי נמוך בפיפ"א מבין כל המשתתפות בו (סעודיה 67, רוסיה 70), יזדקק להרבה מאוד מאמץ, מזל וסטייל בכדי להשאיר עלינו רושם בל יימחה.
ברזיל 2014 עשה את העבודה עם 171 שערים (שיא) ועם ה-1:7 של גרמניה על בעלת הבית בחצי הגמר. דרום אפריקה 2010 נצרב בפנתיאון בגלל זכייה של נבחרת חדשה, ספרד, המחזיקה השמינית בגביע העולם, והראשונה הטרייה מאז צרפת 1998. מגרמניה 2006 זוכרים את הנגיחה האולטימטיבית, זו של זידאן במטראצי. 2002 מאותתת עם הכדור המאה מטרים של רונאלדיניו שהכניע את דייויד סימן, 1998 שוב שייכת לזידאן, 1994 למראדונה המסומם, וכך הלאה והלאה. מאז מערב גרמניה 1974 (שבא אחרי אנגליה 1966 ומקסיקו 70 המופלאים) לא היה למעשה מונדיאל שלם לחלוטין להתרפק עליו. 44 שנים של געגועים לשלם הגדול מסך חלקיו, ומסך הכדורגל הקבוצתי העונתי המתבנקר ועושה הכל כדי לא לאפשר לו להתחרות.
זו איפוא המלצה להוריד את רף הציפיות. המשימה של רוסיה 2018 מפרכת עד בלתי אפשרית. מה גם שכמות הנבחרות החלשות והבינוניות שלה מאיימת להוליד שלב בתים מאופק עד מפוהק. גם הקונצנזוס לפיו ממילא האקשן האמיתי מתחיל בנוקאאוט, טעון הפעם ההוכחה. יותר מדי נבחרות בכירות ופייבוריטיות מגיעות לבמה המרכזית עייפות עד סחוטות, וביכולת ממוצעת ממש לא מבריקה. זה יכול אמנם לאזן את התחרות, להביא לפייט שקול בהרבה, ליותר הכרעות בפנדלים, אבל לא לכדורגל עם השראה.
לא נורא, נתנחם גם באיזה עוגן של חידוש, הפתעה, דרמה, אנקדוטה, סיפור. משהו קטנטן לכתוב עליו הביתה. להוסיף לכתבה לקראת 2022. הנה, כבר הנמכתי את הרף ותרמתי את שלי. בילוי נעים.
תנו לנו דרמות (getty)