כוכב על שמתמודד עם שדים מהעבר וציפיות עצומות, מאמן שיש לו מה להוכיח ונבחרת שמעפילה רק במחזור האחרון של המוקדמות. אבל חכו, זה עוד לא הכל. תוסיפו גם הכנה לא אופטימלית בעליל וחיסרון של שחקן משמעותי בסמוך לשריקת הפתיחה של הטורניר.
אם אתם חושבים שמדובר על אירועי הפרקים הקודמים של נבחרת ארגנטינה לפני המונדיאל, ובכן, אתם צודקים. אבל לא לזה של 2018. בעצם, לא רק. כי הדרמה שמלווה את האלביסלסטה לרוסיה הייתה שם כבר בעבר. ועוד איך הייתה. ולא רק שזה קרה בשתי הזכיות שלה בגביע העולם, הדימיון בין האחרונה שבהן להיום הוא לא פחות ממדהים.
לטורניר ב-1986 דייגו מראדונה הגיע עם זיכרונות מהמונדיאל שלפני כן, אותו סיים בבושת פנים אחרי הרחקה עקב בעיטה לאשכיו של באטיסטה הברזילאי. המאמן קרלוס בילארדו היה בסכנת פיטורים אחרי אינספור ביקורות מהתקשורת, הנבחרת קירטעה במשחקי ההכנה פרט ל-2:7 על ישראל, ודניאל פסארלה - הקפטן הארגנטיני הראשון שהניף את גביע העולם, ב-1978 – סבל ממחלת מעיים, לא ממש היה כשיר ולא שיחק.
בעצם, אפשר ללכת אפילו עוד יותר אחורה. בזמן המונדיאל הביתי שבו האלביסלסטה עשתה היסטוריה, המדינה הייתה תחת שלטון צבאי, שניסה – והצליח - לנצל את גביע העולם למטרות פוליטיות. אלפי אזרחים נחטפו, עונו ונרצחו באותה תקופה, וחלק מהאסירים נכלאו כל כך קרוב לאצטדיון מונומנטאל, עד כדי כך שהם שמעו את האוהדים בזמן המשחקים. תשעה כאלה נערכו במגרשה הביתי של ריבר פלייט במהלך מונדיאל 1978, כולל כל משחקי ארגנטינה בשלב הראשון והגמר. אחרי הזכייה, שאגות השמחה השתלבו עם זעקות הכאב מהכלא הסמוך.
ובחזרה להווה. הדיקטטורה נעלמה מארגנטינה כבר מזמן, אבל גם הפעם הנבחרת מגיעה למונדיאל כשהיא – איך לומר בעדינות – הייתה יכולה להיות במצב טוב יותר. ליאו מסי סוחב את שברון הלב מההפסדים בשלושה גמרים רצופים (מונדיאל 2014 וקופה אמריקה 2015 ו-2016) וארבעה בסך הכל (קופה אמריקה 2007), האלביסלסטה עלתה למונדיאל רק במחזור הסיום של המוקדמות אחרי השלושער שלו מול אקוואדור, ההכנה למונדיאל הסתכמה במפגש עם האיטי ופארסת ביטול הביקור בישראל, סרחיו רומרו נפצע, אחריו הגיע תורו של מנואל לאנסיני, ובתוך כל זה חורחה סמפאולי מנסה לעשות סדר בבלאגן.
הבלאגן לא זר לארגנטינה. ומה יהיה הפעם? (Getty)
מי אתה?
בעיות לא חסר לארגנטינה, אבל יש לה גם פלוס אחד. די גדול. כזה שרק בזכותו היא עוד רלוונטית לזכייה במונדיאל. שבלעדיו, היא בכלל לא הייתה ברוסיה. וכשהוא אוטוטו בן 31, מסי רוצה להניח כבר את ידיו על מה שחומק ממנו שוב ושוב. וזה לא רק החלום להפוך לאלוף עולם. זו גם הגאולה. זו מערכת היחסים הסבוכה שלו עם ארגנטינה, שהולכת להגיע לשיא במה שעשוי להיות המונדיאל האחרון שלו. ובמדינה שחיה על הקצה – בין הדרמה לטרגדיה, ובין התשוקה לטירוף – שום טוויסט בעלילה כבר לא יכול להפתיע.
אבל כדי לדבר על הקשר המורכב בין מסי לארגנטינה, צריך לחזור, ובכן, להתחלה. לגיל 13 שבו המחסור בהורמון גדילה אילץ אותו לעבור מרוסאריו לברצלונה ושינה את חייו, ולתחילת הדרך בלה מאסיה. מסי הצעיר היה כל כך שקט עד שחבריו לקבוצה היו בטוחים שהוא אילם, כפי שהעיד ג'רארד פיקה. כל זה השתנה כשהכישרון הארגנטינאי עלה על הדשא, אבל במולדתו בקושי שמעו עליו. זה הגיע לרמה כזו, שבפעם הראשונה שהוא זומן לנבחרת, אפילו לא ידעו איך קוראים לו. "ליאונל מצ'י" (Leonel Mecci) נכתב בפנייה ששלחה ההתאחדות הארגנטינאית לבארסה. והתקשורת המקומית? באותם ימים היא בכלל קראה למסי "ארגנטיני-ספרדי", וזו לא הייתה הפעם האחרונה שהוא שמע את זה.
10,000 ק"מ משם, מסי המשיך בהתקדמות המטאורית שלו. אחרי מחלקת הנוער ובארסה ב', הגיעה הבכורה בקבוצה הבוגרת, הפיכתו למלך שערי הקטאלונים בכל הזמנים בגיל 24 בלבד, שנת 91 הגולים המסחררת ואינספור תארים, שיאים ושערים, אבל כל זה לא שינה כלום ביחס של ארגנטינה למסי. עם היכולת שלו כמובן לא הייתה שום בעיה, אבל זה העבר שחזר לרדוף אותו שוב ושוב. "תמיד אהבנו את איך שהוא משחק, אבל אנחנו לא מכירים אותו", הפכה לתגובה שכיחה בקרב אוהדים ארגנטינים שניסו להסביר את מערכת היחסים בין מספר 10 למולדתו.
מסלול החיים שלקח את מסי למדינה אחרת כשהיה נער הקשה על הארגנטינאים להזדהות איתו, אבל אולי בעצם זה התחיל לפני כן. בניגוד למראדונה או קרלוס טבס, למשל, מסי לא הגיע משכונת עוני. זה לא אומר שהוא לא סבל לאורך הדרך, הרי אחרי המעבר לברצלונה הוא נאלץ להזריק לעצמו הורמון גדילה מדי יום – ולפעמים גם הסתגר בחדרו כדי שאביו לא יראה אותו בוכה. ואם לא די בכך, העזיבה את רוסאריו מנעה ממסי לשחק בקבוצת נוער ובליגה מקצוענית במולדתו, והוא כמובן לא גדל בארגנטינה. עבור המקומיים, הוא פשוט לא היה אחד משלהם.
האמת, אפשר להסתכל על משבר הזהות של מסי עם ארגנטינה כמו וירוס רדום. הוא היה שם מהרגע שעזב את רוסאריו, התפרץ שוב ושוב כשהגיעו ההצלחות בבארסה, ובעיקר כשהן נמשכו לצד אכזבות עם ארגנטינה. מספיק היה לשמוע את הצגת השחקנים לפני המפגש עם קולומביה בקופה אמריקה 2011 המאכזב כדי להבין את ההבדל. "עם המספר 10, הטוב ביותר בעולם, ליאו מסי", אמר הכרוז, "ועם המספר 11, השחקן של העם, קרלוס טבס".
אותו טורניר היה ההזדמנות המושלמת של מסי לפתוח דף חדש בנבחרת. ארגנטינה אירחה אותו ומספר 10 כבר לא היה בגדר הכישרון המבטיח שחוסה פקרמן לא נתן לו צ'אנס אמיתי במונדיאל 2006, אלא הכוכב הראשי, שנה אחרי ההדחה מגביע העולם 2010 כבר ברבע הגמר עם מראדונה. תסריט הוליוודי זה ממש לא היה, האלביסלסטה הודחה שוב באותו שלב ובוז רועם הרעיד את האצטדיון בסנטה פה. מסי חטף אש מכל כיוון במה שיהפוך להרגל גם בשנים שלאחר מכן.
מחלום לסיוט. מסי בקופה אמריקה הביתי (Getty)
סרט אימה
אבל דווקא אז הגיע שינוי חיובי. אחרי שני מאמנים שזכו עם ארגנטינה במונדיאל 1986 כשחקנים – מראדונה וסרחיו באטיסטה – מונה אלחנדרו סאבלה. מסי קיבל את סרט הקפטן, לקח על עצמו יותר, ממוצע השערים שלו עלה משמעותית ונראה היה שבפעם הראשונה באמת נבנתה סביבו הנבחרת עם שיטת משחק שמתאימה לו. הוא כיכב במונדיאל 2014, העלה את האלביסלסטה לבדו לשמינית הגמר וגם בישל את שער הניצחון מול שווייץ, אבל בסופו של דבר זה הסתיים רק בגמר מונדיאל ראשון מאז 1990 והפסד אכזרי לגרמניה בהארכה.
ולמרות זאת, לאורך המונדיאל האוהדים התחברו למסי באופן שלא נראה קודם. אחרי שכבש בכדור חופשי את אחד משני שעריו מול ניגריה בשלב הבתים, למשל, הוא רץ לעבר הקהל הארגנטיני, שהשתחווה בפניו וקרא בשמו. רק שככל שמסי התקרב למטרה, היא הלכה והתרחקה עוד יותר במעין משחק אכזרי ומעוות שכזה. ההמשך בכלל נראה כמו סרט אימה, העלילה הסתבכה אינספור פעמים עם פציעות של שחקנים מובילים כמו סרחיו אגוארו ואנחל די מריה, היה בה אפילו נבל – גונסאלו היגוואין קרס תחת הלחץ עם החמצות אדירות – וסצנת הסיום הציגה את מסי כמי שהספיק לו.
אחרי ההפסדים לצ'ילה בשני גמרים רצופים בפנדלים, מספר 10 נשבר. "זה רגע קשה וזה נגמר מבחינתי עם הנבחרת, עשיתי כל מה שיכולתי, הייתי בארבעה גמרים וזה כואב לא להיות אלוף", אמר מסי שהודיע על פרישה מהאלביסלסטה אחרי גמר הקופה אמריקה ב-2016. "הוא ספרדי, תנו לו להישאר בספרד, אנחנו הארגנטינאים לא רוצים אותו ולא צריכים אותו", תקף העיתונאי הארגנטינאי גבריאל אנלו בעיצומה של הסערה.
וזו הייתה חתיכת סערה. חוליו גרונדונה שהיה יו"ר ההתאחדות הארגנטינאית מאחרי הזכייה במונדיאל 1978 ועד מותו ב-2014, הותיר אותה בקשיים כלכליים עצומים. מסי שילם בעצמו את המשכורת של המאבטחים במשך חצי שנה, ביקר פומבית את ההתאחדות אחרי דחיות בטיסות במהלך הקופה אמריקה ב-2016, חרארדו מרטינו התפטר בסיומו, פיפ"א נכנסה לתמונה אחרי סקנדל בבחירות לראשות ההתאחדות, ומי שהוביל את ארגנטינה למשחקים האולימפיים בריו היה חוליו אולארטיקואצ'אה – אלוף עולם ב-1986 – שהחליף את טאטה רק מספר שבועות לפני הטורניר. גם הוא והצוות שלו לא קיבלו משכורות, מה שבסופו של דבר אילץ אותו לקחת כסף מבתו.
אבל רגע, פינאלה אמרנו? כמו בסרטים של "מרוול", אחרי הקרדיטים הגיעה עוד סצנה שהותירה פתח להמשך. הפרישה האמוציונלית של מסי אמנם הציפה שוב את משבר הזהות שלו, אבל גם הציבה לארגנטינה – המדינה, לא הנבחרת – מראה מול הפנים. אם הקפטן שהפך למטרה כל כך קלה לאורך השנים, כבר לא יהיה בנבחרת, אז מה יקרה עכשיו? מי יואשם בכישלון הבא? והאם יכול להיות שאולי – רק אולי – הפרעוש הוא לא הבעיה?
"כשחשבנו שהגענו לשפל, גילינו שהבור הרבה יותר עמוק ממה שדימיינו", נזכר חאבייר מסצ'ראנו, שהיה שותף להפסדים בכל ארבעת הגמרים וחלק עם מסי את הכאב. פתאום, הבינו בארגנטינה, שהוא באמת סובל כשהנבחרת לא מצליחה. שהוא לוקח קשה כל כישלון ממש כמוהם. כמו, למשל, כשהדמעות של מסי לא פסקו אחרי ההדחה מול גרמניה ב-2010, כפי שהעיד מראדונה, או אפילו לפני כן, כשהוא לא הפסיק לבכות בחדר ההלבשה, בו חבריו מצאו אותו אחרי שסיים את הבכורה שלו בנבחרת הבוגרת בתום 44 שניות עקב הרחקה. הפרעוש הצעיר בסך הכל ניסה להשתחרר מהאחיזה של שחקן יריב – ואולי, בעצם, של ארגנטינה כולה – והכל השתבש. מעין טריילר, אם תרצו, לקריירה שלו עם האלביסלסטה.
לקח קשה את האכזבות. מסי אחרי עוד רגע כואב עם ארגנטינה (Getty)
נקודת המפנה
אפקט הפרישה היה מדהים והתפיסה כלפי מסי השתנתה לגמרי. בארגנטינה ידעו סוף סוף שהם לא רק צריכים אותו, אלא הם חייבים אותו. מהבעיה הוא הפך לפיתרון, ולא היו מוכנים לוותר עליו. האוהדים פתחו בקמפיין רחב מימדים להחזרתו של מספר 10 לנבחרת, בתחבורה הציבורית ובכבישים נתלו שלטים עם הכיתוב "אל תלך, ליאו", אלופי העולם של 1986 הצטרפו וגם הנשיא מאוריסיו מאקרי.
"מסי הוא הדבר הגדול ביותר שיש בארגנטינה ואנחנו צריכים לדאוג לו", הוא אמר לפני ישיבת קבינט. ואולי מה שהעיד יותר מכל על השינוי ביחס של ארגנטינה למסי זה מפגן התמיכה שיזמו האוהדים בבואנוס איירס תחת הכותרת: "אנחנו המדינה היחידה בעולם שמסוגלת לבקר את השחקן הטוב ביותר בעולם". 50,000 איש נענו ובסוף המטרה הושגה: הקפטן חזר מפרישה כדי להגשים את החלום. שלו ושל ארגנטינה.
אבל כדי לפנטז על זכייה במונדיאל, האלביסלסטה הייתה צריכה קודם להעפיל אליו. ואולי בעבר זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה ממש לא היה קל, בטח בלי מסי. ללא מספר 10, ארגנטינה עמדה על 29% הצלחה בלבד במוקדמות, בעוד שאיתו זה עמד על לא פחות מ-70%. זה היה קמפיין נוראי עבור מי שהייתה אלופת העולם פעמיים בעבר – הוא כלל שלושה מאמנים (מרטינו, אדגרדו באוסה וסמפאולי), תוצאות מאכזבות, השעיה של מסי עקב קללות לעבר קוון ודרמה גדולה שהתנקזה למחזור האחרון.
תחת לחץ עצום וכשהיא בסכנת היעדרות ממשית מהמונדיאל לראשונה מאז 1970, ארגנטינה יצאה למשחק על כל הקופה מול אקוואדור בקיטו – שם לא ניצחה מ-2001 - ואף נקלעה לפיגור בשלב מוקדם. אבל הקפטן שלה לקח אותה על הגב והוביל אותה למונדיאל עם ניצחון 1:3 אחרי הצגה אדירה שכללה שלושער. "מסי הוא ארגנטיני", נכתב בכותרת של עיתון "אולה" למחרת. זו הייתה החותמת הסופית. אף אחד כבר לא קרא לו יותר "ספרדי".
הצל של דייגו
שלא יהיה ספק. כדי שארגנטינה תוכתר לאלופת העולם ברוסיה, היא תזדקק להופעות סופרמן שכאלה מצד מסי לכל אורך הטורניר. הרי אם ניתן היה לחשוב שמספר 10 נהנה מצוות מסייע ברמה גבוהה, קמפיין המוקדמות ניפץ את המיתוס הזה באופן סופי. קל לחשוב על שחקנים כמו אגוארו, די מריה, היגוואין ודיבאלה, ששווים עשרות מיליוני יורו ומככבים בטופ האירופי לאורך העונה, וליפול למלכודת הזו. רק שהאמת, איך לומר בעדינות, שונה מאוד: אמנם מדובר בשמות גדולים, אבל מספיק להסתכל על המספרים שלהם כדי להבין שבזה זה נגמר.
את דיבאלה שלא אמור לשחק בהרכב, נשים רגע בצד, אבל קחו את אגוארו למשל. מלך שערי מנצ'סטר סיטי בכל הזמנים (199) מצא את הרשת רק ארבע פעמים ב-17 המשחקים האחרונים שלו עם ארגנטינה, כששלושה הגיעו במשחקי ידידות. היגוואין שכובש בלי הפסקה באטליה, סופר כבר 534 דקות רצופות ללא שער במדי האלביסלסטה ושישה שערים בלבד ב-21 המשחקים האחרונים. ודי מריה? הוא היה מעורב ב-10 שערים (מהם שישה בישולים) ב-29 משחקיו האחרונים.
כמובן שהם לא השחקנים היחידים שלא מופיעים למשחקי הנבחרת, אבל זו דוגמא מייצגת והשורה התחתונה זהה לגבי רובם המכריע: באלביסלסטה הם רחוקים מלספק למסי את הסיוע המינימלי הדרוש. למעשה, השער האחרון של ארגנטינה שהובקע במשחק תחרותי על ידי שחקן שלא קוראים לו מסי הגיע לפני יותר משנה וחצי – 19 חודשים (!) ליתר דיוק – מול קולומביה. די מריה היה חתום עליו, ומי בישל לו? מסי כמובן. אין ספק שבלעדיו, הפיינליסטית מ-2014 לא הייתה מעפילה למונדיאל הנוכחי.
אז האם יש בארגנטינה הזו מישהו שיכול להיות עבור מסי החורחה בורוצ'אגה – כובש שער הניצחון בגמר 1986 - של מראדונה? על פי ניסיון העבר, קשה לומר שיש סיבות לאופטימיות באשר להתעלות של אחד הכוכבים הנוספים, וזה לא שבשאר העמדות המצב מצוין. ניקולאס אוטאמנדי הוא נקודת אור בחוליה האחורית, אבל זהו פחות או יותר. אפשר היה לציין לטובה גם את ג'ובאני לו צ'לסו שנראה כמו הקשר שמסי צריך מאחוריו או את כריסטיאן פאבון שהראה פוטנציאל מבטיח לשיתוף פעולה עם מספר 10, אבל שניהם לא בתמונת ההרכב.
בסופו של דבר, זה האתגר הגדול ביותר בקריירה של מסי, שעדיין שומע שוב ושוב את ההשוואות למראדונה, אבל הוא התכונן למונדיאל באופן מושלם. הוא במצב פיזי מצוין אחרי ששכר מאמן אישי ביחד עם לואיס סוארס בעונה החולפת, הוסיף לאימוניו גם קיקבוקס ועבר שינוי גדול מחוץ למגרש. הוא מפרגן לשחקנים הצעירים, מנסה להפחית לחץ מחבריו והפך לדמות דומיננטית הרבה יותר בחדר ההלבשה. בלעדיו, ארגנטינה לא הייתה במונדיאל. איתו, היא מועמדת לזכייה. לא מובילה, אבל מועמדת.
ואם מסי יהיה אלוף עולם בעוד חודש, אף אחד כבר לא יוכל לערער על המעמד שלו. לא בהיסטוריה וגם לא בארגנטינה.
קורס שוב ושוב במאני טיים. היגוואין (Getty)
מראדונה הביא לארגנטינה גביע עולם. גם מסי יצליח? (Getty)