העוקץ הארגנטינאי: על הכישלון של סמפאולי

עד שהגיע לאמן את הנבחרת חורחה סמפאולי היה נועז ואמיץ, בדיוק ההפך מהכדורגל של האלביסלסטה במונדיאל, אבל תחת שרביטו היא נמצאת בסיוט מתמשך. ובתוך כל הכאוס, מגוחך לצפות ממסי לפתור את כל בעיות ארגנטינה, שעוד לא החליטה מה היא רוצה ממנו

אסף לירן
אסף לירן  22.06.18 - 12:11
תחילת כתבה

אם דומאגוי וידה וחורחה סמפאולי היו שחקני קולנוע, יכול להיות שהיינו מקבלים עוד "מת לחיות". הרי בלם נבחרת קרואטיה נראה כמו העתק מושלם של הטרוריסט מהסרט ההוא, בעוד מאמן ארגנטינה אימץ לעצמו את הלוק של ברוס וויליס במהלך המחצית השנייה אמש (חמישי) בניז'ני נובגורוד.

אבל בזה זה נגמר וסמפאולי הוא לא ממש ג'ון מקליין. בעצם, אולי הדמות של מאמן ארגנטינה אפילו לא ראויה לאומץ של אל פאוול, השוטר שמדבר עם מקליין במכשיר קשר לאורך הסרט.

וזה די מדהים. כי סמפאולי של לפני קיץ 2017 היה בדיוק ההיפך: נועז, אמיץ, התקפי כמו פפ גווארדיולה ומשוגע יותר ממרסלו ביילסה. את צ'ילה הוא הפך לאחת הנבחרות המלהיבות בעולם, את סביליה הוא הוביל לעונה נהדרת עם כדורגל אטרקטיבי ומלא בסיכונים, וכל זה לצד הטירוף, התשוקה והשיגעון שארגנטינה הייתה צריכה כל כך אחרי תקופת אדגרדו באוסה המשעממת והכושלת.

אבל כנראה שחלומות נראים הרבה יותר טוב לפני שמגשימים אותם, כי מאז שסמפאולי הגיע לנבחרת ארגנטינה הוא נמצא בסיוט מתמשך. היכולת מאכזבת, הפילוסופיה של סמפאולי הישן והטוב לא נראית על הדשא, הנבחרת עלתה למונדיאל רק אחרי שליאו מסי סחב אותה על הגב, הבלאגן חוגג והפיצוץ בעיצומו אחרי ההשפלה מול קרואטיה. ביקורות מדייגו מראדונה ומדייגו סימאונה, כסאח עם השחקנים וקללות מהאוהדים הם רק תקציר מאירועי השעות האחרונות, וכל זה עוד לפני המחזור האחרון של שלב הבתים וההדחה האפשרית שהפכה לתסריט די ריאלי.

אולי עוד ארגנטינה תעפיל, איכשהו, לשמינית הגמר, אבל בינתיים היא מרגישה שהונו אותה. ובצדק. לא רק שלא נראית שום טביעת אצבע של סמפאולי בנבחרת, הוא גם הלך לאיבוד בתוך כל הכאוס הזה. מי שזוהה עם לחץ גבוה על היריבה, קצב פסיכי וכדורגל שובה עין, נטש את העקרונות שלו ועוד באחד הרגעים הכי חשובים של האלביסלסטה בשנים האחרונות. ואולי הכישלון הגדול ביותר – לפחות עד עכשיו – הוא חוסר היכולת למצוא את ההרכב והשיטה הטובים ביותר עבור מסי. וזה לא רק המשחק מול קרואטיה, אלא יותר משנה שסמפאולי בארגנטינה בלי שום התקדמות.

"אנחנו צריכים להבין באופן מושלם מה מסי צריך", אמר סמפאולי לפני המשחק הראשון של ארגנטינה במונדיאל מול איסלנד, ואז הוכיח ששנה לא הספיקה לו. הוא בחר בקישור של חאבייר מסצ'ראנו ולוקאס ביגליה – שניים שטובים בכדורי עומק תחת לחץ כמו שמסי בפנדלים – והשאיר בחוץ את ג'ובאני לו צ'לסו, מהבודדים בסגל האלביסלסטה שיכולים למצוא את הפרעוש במקומות הנכונים. גם אבר באנגה, שפיתח שיתוף פעולה פורה עם מספר 10 בנבחרת, נותר בחוץ, שלא לדבר על פאולו דיבאלה או כריסטיאן פאבון, שהוכיח ברבע שעה כמחליף שהגיע לו לפתוח בהרכב. ואם כל זה לא מספיק, סמפאולי הימר בשער על ווילי קבאז'רו בן ה-36, שהוא אפילו לא שוער ראשון בצ'לסי.

אלא שזה עוד היה כלום לעומת השינויים המוזרים שביצע סמפאולי מול קרואטיה. פאבון שכבר תורגל בהרכב באימונים, הושאר בחוץ בסופו של דבר, גם לו צ'לסו, באנגה ודיבאלה לא פתחו, אנסו פרס שכלל לא היה בסגל המקורי נזרק פתאום להרכב ומאמן ארגנטינה החליט גם לעבור לשלושה בלמים, ששניים מהם (גבריאל מרקאדו וניקולאס טגליאפיקו) בכלל מגינים. והאלביסלסטה, כדאי לזכור, הגיעה לרוסיה אחרי שבועיים של אימונים בברצלונה – גם בגלל ביטול המשחק מול ישראל. אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, תוצאה מאכזבת גורמת לסמפאולי לשבור את הכלים ולשנות את השיטה? עד לפני שנה זה נשמע כמו מדע בדיוני.

בכל מקרה, איך זה נגמר, כולם יודעים. המערך המוזר (3-4-2-1) רק יצר בלאגן גדול יותר עבור ארגנטינה. האגפים היו פרוצים – והיה ברור מראש שמול איבן פרישיץ' וחבריו זה לא ממש מתכון להצלחה, לארגנטינה לא היה שום יתרון מספרי במרכז המגרש מול איבן ראקיטיץ' ולוקה מודריץ' העדיפים בהרבה, מסי בקושי היה מעורב ומי שהחליפו הכי הרבה מסירות ביניהם היו – לא להאמין – הבלמים ניקולאס אוטאמנדי וניקולאס טגליאפיקו. רק כדי להבין את גודל ההזיה: הפרעוש נגע בכדור 20 פעמים בלבד במחצית הראשונה (פחות מקבאז'רו!) ו-49 במשחק כולו, אף לא פעם אחת בתוך הרחבה. כמה היה לו מול איסלנד? 115 נגיעות.

כמובן שמסי יכול היה, ואולי היה צריך, לרדת למרכז המגרש, לקחת על עצמו יותר ולנהל משם את המשחק כמו בברצלונה – הרי הוא זכה העונה בנעל הזהב (34 שערים) מעמדה של קשר – אבל ארגנטינה צריכה להחליט מה היא רוצה מהקפטן שלה. שישחק בהתקפה ויכבוש? אז שיהיו בהרכב קשרים כמו באנגה או לו צ'לסו שיוכלו לספק לו כדורים. שינהל את המשחק? אגוארו לא יכול להיות האופציה ההתקפית היחידה שלו למסירת עומק. בגלל זה החלפתו בגונסאלו היגוואין (שלא כבש בנבחרת מאז יולי 2016), בזמן פיגור, הייתה מוזרה. בגלל זה פאבון, שיכול היה לרווח את המשחק מהאגף, היה חייב לפתוח.

מסי שחקן אדיר, אבל הוא עדיין לא יכול למסור לעצמו. וזה לא שהוא צריך שיטת משחק מסויימת שרק בה הוא יכול להצליח – הוא שיחק בבארסה בלא מעט כאלה לאורך השנים ובמגוון עמדות – אבל הוא כן צריך שיטה. ואמנם קל להפיל עליו את הכל, ככוכב הגדול והקפטן של הנבחרת, אבל זה מגוחך לצפות ממנו לפתור את כל הבעיות של האלביסלסטה לבדו. אחרי הכל, כדורגל זה לא טניס ואף שחקן לא זכה לבד בגביע העולם. כן, גם לא מראדונה במונדיאל 1986, שבגמר שלו חורחה בורוצ'אגה כבש את שער הניצחון מול מערב גרמניה.

"בכדורגל אתה צריך עזרה מהחברים שלך, גם אם אתה שחקן גדול", טען מודריץ' אחרי הניצחון הגדול של קרואטיה ובעצם אמר את הכל. לארגנטינה אולי יש שמות גדולים – שלא פוגעים, השער של אגוארו מול איסלנד היה הראשון של ארגנטינה מזה 19 חודשים שמסי לא מעורב בו במשחק רשמי - אבל היא לא ממש נבחרת. ותחושת הפספוס כל כך גדולה כי אחרי שנה האלביסלסטה הייתה צריכה להיות במקום הרבה יותר טוב. אבל כשהמאמן שלה מעמיד 13 הרכבים שונים ב-13 משחקים, מבצע 81 שינויים ב-11, מזמן 59 שחקנים, נותן דקות ל-48 מהם ואת חולצת ההרכב ל-37 שחקנים אז קשה לייצר יציבות.

ממה כל זה נבע? אולי מהחיסרון של חואנמה ליו, עוזרו של סמפאולי לשעבר ומי שגווארדיולה סיים אצלו את קריירת המשחק בדוראדוס המקסיקנית. "יוהאן קרויף וליו השפיעו על הפילוסופיה שלי", סיפר פעם פפ. ליו נחשב למאמן מוערך והוא היה העוזר של סמפאולי בנבחרת צ'ילה וגם בסביליה, בעוד בארגנטינה מספר 2 של המאמן הוא סבסטיאן בקססה בן ה-37. לאחרונה הוא עלה לכותרות אחרי שבארגנטינה סיפרו על ויכוח בטונים גבוהים בינו לבין סמפאולי באימון האחרון לפני הטיסה לניז'ני, וכל זה לעיני השחקנים. לפי ההערכות, הרקע היה ההרכב מול קרואטיה ובעיקר האם לפתוח עם פאבון או לא.

עכשיו תוספו לכל זה את חוסר השקט שמקרין סמפאולי, הבלאגן בהתאחדות הארגנטינאית וההכנה הלקויה למונדיאל. ונשאלת השאלה: בשביל מה מסי צריך את זה?