הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מתנה משמיים: ארגנטינה הגיעה למונדיאל

בהעדר כדורגל, כל מה שנשאר לארגנטינה להציע זה לב ונשמה. האלביסלסטה הרגישה את החרב על הצוואר, ושרדה. אולי ההליכה על התהום היא בדיוק מה שמסי וחבריו היו צריכים

אלכס רייכמן  27.06.18 - 08:28
תחילת כתבה

לפני הכל חייבים להוריד את הכובע בפני קרואטיה. כי בלעדיהם כל זה לא היה קורה. בזמן שכססתי ציפורניים מול המסך במשחק המזעזע של ארגנטינה, הלפטופ על הספה הקרין במיוט (MUTE) את המשחק של הוויקינגים. כי מה זה משנה מה יעשו מסי ושות', אם החבר'ה האלה מביסים את הנבחרת מהבלקן. המחצית הראשונה יכלה להסתיים בשקט עם 0:3 לאיסלנד. אבל מספיק לדבר על קרואטיה, נעבור למנה העיקרית.

מסי? לא יודע. תעלומה. הצל שלו נראה על המגרש, השחקן טרם הופיע. הבלחה במחצית הראשונה בישרה שאולי הנה הוא מגיע. הפרעוש שם גול גדול, קרע בירכיו והפנה מבטו לשמיים, שם נמצאת סבתא שלו, ולה הוא מקדיש את כל שעריו. אבל לאחר מכן, מלבד בעיטה חופשית יפה לקורה, כלום ושם דבר.

אולי מסי יודע משהו שאנחנו לא יודעים. במשא ומתן עם אלוהים שחנן אותו בכל כך הרבה כישרון, בורא עולם הכניס סעיף שטרם התגלה לציבור. מסי נושא עימו משקל כל כך גדול על הכתפיים שנראה לרגע כי הוא מכניע אותו כל פעם מחדש. צעדיו כבדים, תנועתו לא חופשית, משהו מעמיס עליו. הבעיה היא שאיש אינו מש לעזרתו. נבחרת ארגנטינה נראית לרגע כמו אוסף של שחקנים שהגיעו למונדיאל ישירות מהספורטיאדה באילת, ולא כמו שחקנים השייכים לעילית של הכדורגל העולמי.

האם זה כל מה שיש לארגנטינה להציע? שער של מרקוס רוחו, הבלם המחליף של מנצ'סטר יונייטד שבסה"כ שיחק העונה אצל השדים האדומים 14 משחקים? השחקן שהגיע למונדיאל בדקה האחרונה ובדלת האחורית והועדף בשנייה האחרונה על פני פאסיו? אופטימיות זה שם המשחק. כי זה כל מה שנשאר לאוהד הארגנטינאי. בהעדר כדורגל פונים ללב, לנשמה.

כל התמונות במדיה הארגנטינאית יראו את פרצופו נוטף הדם של מסצ'ראנו, תעלה על נס את ההקרבה של בחורינו, אף מילה על כדורגל. המדינה הופכת בין לילה לדתית ואדוקה. תמונות של מסי לבוש בבגדי כומר, תמונות של האפיפיור (ארגנטינאי למי ששכח) מברך את השחקנים.

יש לנו 5 גמרים לשחק, עברנו 1, נשארו עוד 4. "היום התחיל המונדיאל", יצעקו הכותרות. האוהדים יצאו אמש לפרק את העצבים בסנט פטרסבורג, הבירה זרמה כמו מים. כולי קנאה. אבל הבוקר, כאשר כולם התעוררו, היה צורך לתת את הדעת שוב לחולשה הבלתי רגילה של הנבחרת הזו, ולהגיד בכל רם, לא הגיע לנו, עלינו בפוקס.

היום חייב להיות דיון נוקב כיצד הפוליטיקות הפנימיות ממשיכות לשלוט. במשחק כה גורלי, שוב דיבאלה לא שותף, וילד שמשחק בליגה הארגנטינאית, בשם מסה (ולא מסי) עולה לפניו ולפני אגוארו. מאמן הנבחרת חייב לתת את הדעת על ההרכב, על השימוש המוגזם במסצ'ראנו, על האיחור בהוצאתם מהמגרש של אנסו פרס ושל די מריה. ומעל הכל, להסביר לנו מה קורה עם מסי.

אבל עכשיו מה זה משנה. העם יצא לרחוב, בזמן שנכתבו מילים אלו, כאשר הדופק עדיין גבוה מהמשחק ההזוי הזה, החברה שטפו את רחובות ארגנטינה בפרץ שמחה בלתי ניתן לעצירה. אתמול איש לא חזר לעבוד בבואנוס איירס (המשחק הסתיים שם ב-17:00), הברים התחילו מוקדם מאד את ה-HAPPY HOUR, והצרות נראו לרגע רחוקות.

גאווה, זה מה שהארגנטינאים רוצים להרגיש. אנחנו עדיין לא שם, אבל הר הגעש הולך להתפרץ. במונדיאל הקודם מסי העלה את ארגנטינה במו רגליו ושעריו משלב הבתים, אבל לא הגיע לנוק-אאוט, אולי הפעם זה יהיה ההפך. כי זה המונדיאל וזה הטנגו שאנחנו רוקדים עם עצמנו, תמיד צעד קדימה ושניים לאחור. או אולי היה זה להיפך, מי זוכר. בדיוק כמו שאם נגיע לגמר איש לא יזכור את המשחק הזה או את התבוסה לקרואטיה.

המונדיאל התחיל היום כי קיבלנו מתנה מהשמיים. כי מעכשיו כל משחק הופך למלחמה קיומית, ובמלחמה כמו במלחמה, לא לוקחים שבויים. אולי זה היה מה שהקבוצה הזו הייתה צריכה, ללכת על סף התהום, להרגיש את החרב מונחת על הצוואר ועדיין להמשיך לחיות. משחק מדהים הכדורגל, כל כך הרבה קורה במשך 90 דקות שלפעמים קשה לתאר במילים.