דור הולך ודור לא בא: ספרד הצל של תור הזהב

נבחרת ספרד מלאה בכישרון, אבל נחמדה מדי. דור השחקנים שזכה ביורו בישראל מגלה סימנים של חוסר יציבות וכאשר הדור הוותיק מתקרב אל השקיעה, התוצאה היא הדחה כואבת בשמינית הגמר. מתור הזהב שזכה ביורו ובמונדיאל נשאר רק הצל. עומרי אפק מנתח

עומרי אפק
עומרי אפק  02.07.18 - 12:00
תחילת כתבה

עוד מסירה, ועוד מסירה ועוד מסירה. כל העולם יושב ומחכה לחזרתה של ספרד הגדולה ולה רוחה לא באה. ההדחה המפתיעה לרוסיה בשמינית גמר המונדיאל חשפה את המציאות האמיתית של הנבחרת הזו. ספרד היא פשוט צל של אותה נבחרת ששלטה בכדורגל העולמי בין השנים 2008 ל-2012 עם הזכיות ביורו פעמיים ובמונדיאל בדרום אפריקה.

פיטוריו של ז'ולן לופטגי רגע לפני משחק הפתיחה עם פורטוגל עוד יהדהדו זמן רב בספרי ההיסטוריה של הכדורגל הספרדי. מילא הפיטורים המפתיעים, אבל להגיע לטורניר החשוב עם המנהל הטכני, פרננדו היירו, בעל רזומה של אימון בן 12 חודשים בליגה השניה בספרד, זה כנראה היה הימור אחד יותר מדי.

היירו הוא דמות אגדית בכדורגל העולמי, אבל גם מבחינה מקצועית וגם מנטלית לא הייתה השפעה של מאמן על הנבחרת שלו במונדיאל הזה. השיבוצים בהרכב שלא תמיד התאימו, החילופים המאוחרים שלא הצליחו לפצח הגנות ושפת הגוף הלחוצה. התחושה היא שזו ברירת מחדל של כל הצדדים ומקומו של היירו צריך להיות בצד הניהולי כפי שהיה ערב הטורניר.

תרשו לי להתנצל אם אני הורג כמה פרות קדושות, אבל אני לא חושב שהדור המדהים של ספרד שזכה פה ביורו הצעירות (2013) עשה את קפיצת המדרגה שציפו ממנו לעשות. זה דור עם כשרון מדהים, אבל גם דור לא יציב. אם מחברים לכך את הוותיקים שנמצאים בדעיכה מקבלים תמונה פחות מחמיאה, כמו הנבחרת מודל 2018.

אפשר להתחיל לפרוט את זה: אין מנהיגים בלה רוחה שנמצאים בשיאם: אין את איקר קסיאס בגדולתו, לא את צ'אבי או אנדרס אינייסטה (של 2008-2012) ששימשו כמוח של הנבחרת. אין את דויד וייה הסקורר בחלק הקדמי, שזריז וחכם ומתאים לשיטת הנעת הכדור בניגוד לדייגו קוסטה, שבנוי על תנועה לשטחים. ומה לגבי הבלמים? ג'רארד פיקה וסרחיו ראמוס לא מחפים במהירות שהייתה להם לפני מספר שנים. זה פשוט לא זה.

בשיאם הספרדים היו מופת ללחץ ללא כדור. הם לא נתנו ליריבות לנשום. הם היו הדוגמא המושלמת לשינויי קצב מדהימים. לגיוון מושלם בין הנעה לרוחב לבין כדורי עומק בזמן נכון. מגינים נכנסו לעומק. שחקני קישור נכנסו לרחבה ואיימו על השער.

מרקו אסנסיו, איסקו, רודריגו, תיאגו אלקנטרה, דניאל קרבאחל ואחרים הם כישרונות גדולים, אבל מלאים בעליות וירידות במשחק שלהם. לצד הברקות והבלחות הם יכולים גם הרבה פעמים לשחק בקצב נמוך יחסית ולא ללחוץ לאורך זמן באופן אינטנסיבי. בנוסף לכך, הוותיקים כגון דויד סילבה ואנדרס אינייסטה כבר לא מושכים את הנבחרת כמו בימים הגדולים.

מעבר לזה, אם נסתכל על תמונה יותר רחבה, אני חושב שהכדורגל של הנעת כדור ללא הפסקה של ספרד בזכייה ב-2010 וגרמניה שהניפה את הגביע ב-2014 פשוט לא עובד במונדיאל הנוכחי.

הדור הזה בכושר פחות טוב ופחות איכותי בהתמודדות נגד הגנות צפופות. גם בקבלת ההחלטות - מתי לתת כדור חכם בתוך הנעת כדור אינסופית, מתי לנוע לעומק. זה פשוט לא עובד. 

אפילו ריאל מדריד שזכתה שלוש פעמים ברציפות בליגת האלופות מתבססת על קישור של שחקנים לא ספרדים כגון קאסמירו, טוני קרוס ולוקה מודריץ', על כריסטיאנו רונאלדו וכרים בנזמה בהתקפה ונשענת על הגנה שהיא בקושי חצי ספרדית. הסגנון של הבלאנקוס שונה לגמרי מהנעת כדור ספרדית טיפוסית ומתאפיין בהרבה חטיפות ומעברים דווקא. איסקו ואסנסיו הם אדירים כשהם התוספת להרכב החזק הזה. לפחות כרגע. הם לא באנקר או שחקנים שעליהם ריאל מתבססת.

אז הנבחרת הרוסית הצנועה, שהגיעה לטורניר הביתי עם ציפיות נמוכות, פשוט עמדה מאחור במשך 120 דקות ובעזרת משחק הגנתי צפוף ומלא בנשמה הוכיחה שהיריבה שעמדה מולה כבר לא מתוחכמת כמו שהייתה. כבר לא ״רעה״ כמו שהייתה. כבר לא מתישה את האויב כמו בעבר.

נבחרת ספרד פשוט הוכיחה שוב שהיא נחמדה מדי. מלאה בכישרון אבל מחפשת לנצח בדרך שכבר לא עובדת לה בטורנירים הגדולים.