מכה אפורה: אנגליה משחקת בהתאם למידותיה

לדעת מה יש לך ומה אין לך זה הצעד הראשון בדרך להצלחה. אנגליה הנוכחית הוכיחה שוב שהיא הנבחרת הכי פחות מבריקה ו״סקסית״ מבין הנבחרות שהיא שלחה במונדיאלים האחרונים (שהגיעו עם ים ציפיות והשיגו אפס תוצאות), אבל היא הכי תכליתית ומפוקסת. היא מתייחסת לכל כדור נייח כאילו זה הסיכוי האחרון שלה להבקיע.
נגד שבדיה, בדקות בהן שלטה מבלי להגיע למצבים אבל לכדורי קרן, זה שוב תורגם לשער שפתח את המשחק.

8 מתוך 11 השערים שלה במונדיאל הובקעו מנייחים. זה יותר מ-70 אחוז! זה אחוז פסיכי וחסר פרופורציה.
ההבנה שהלכה והתפתחה אצל השחקנים האנגלים לאורך הטורניר, שניצול מצבים נייחים זה האקסטרה של הנבחרת הזו, פשוט חידדה את האמונה בכל כדור קרן או עבירה ליד רחבת היריב. בכל תרגיל שהמאמן דרש לעבוד עליו באימון שוב ושוב.

גארת' סאות'גייט (כמו שכבר דובר עליו במהלך הטורניר) לקח את הנושא הזה ככלי שצריך להתייחס אליו בצורה מאוד ממוקדת ומחויבת. מבחר התרגילים שהוא בנה לקראת הטורניר והצלחתם הם פשוט הברקה שלדעתי היא על גבול החד פעמית. המחויבות והחדות של המגביה, החוסמים והנוגחים היא לא פחות מדהימה. חלוצים או בלמים.

מהצד השני, אחרי טורניר מדהים יחסית לפוטנציאל שלהם, השבדים איכזבו ובגדול הפעם. מהרגע שהמשחק התחיל, הם הפסידו לאנגלים ברוב המאבקים הפיזיים, דבר מאוד לא אופייני. השחקנים של יאנה אנדרסון שיחקו בקצב נמוך כדי למשוך את המשחק לדקות האחרונות, באו בגישה הפוכה לגמרי ממה שראינו במשחקים הקודמים ונענשו בגדול. כשחשבתי שהשבדים יהיו יריבה ראויה, לא שיערתי שהם יהיו בגישה כזו. הגיע להם להפסיד אם ככה עולים למשחק רבע גמר. ברגעים הבודדים בהם כן הצליחו להפעיל את החלוצים, ג'ורדן פיקפורד, השוער האנגלי המצוין הציל בצורה נהדרת והמשיך את הטורניר האדיר אליו הגיע חסר ניסיון בינלאומי.

השיטה האנגלית הנוכחית, של שלושה בלמים וג'ורדן הנדרסון כקשר אחורי לפניהם, היא אנטיתזה לכדורגל האנגלי של העידן הקודם, אבל היא הרבה יותר אינטליגנטית ומחפה על החולשות. משם כבר יש ביטחון להניע לאגפים. שני הבלמים עולים בכדורים נייחים ומייצרים שערים כשמשחק השדה תקוע. קייל ווקר, מגן במקור, מצוות איתם כבלם מהיר שמחפה על השניים האחרים ומפנה בכך מקום בהרכב גם לקיראן טריפייר המצוין כשחקן כנף.

אולי זה נשמע קנטרני בשלב כזה, כשנבחרת אנגליה מגיעה לחצי הגמר, אבל אני חושב שהנבחרת הזו היא בינונית מאוד ברמת הכדורגל שלה. היא בעיקר בחצי הגמר בזכות הגרלה מצוינת. בזכות שקט תעשייתי שנותן לה לנצח דו קרב פנדלים בסיטואציה בה תמיד רעדו לה הרגליים. בזכות הקדשה לפרטים הקטנים שלפעמים הם מרגישים ״אפורים״, אבל בלי כוכבים גדולים (למעט הארי קיין) הם בסוף יכולים לעשות הבדל. אני לא רואה בכדורגל האנגלי במונדיאל הזה בשורה עולמית, אבל יש בו בשורה פנימית כשאתה מסתכל במראה, מביט למציאות בעיניים ומשחק כדורגל שמתאים למידות שלך.

אז בשלב הבא, אנגליה תפגוש את קרואטיה שעברה פעמיים 120 דקות מתישות. מעניין יהיה לראות את הקרואטים ברמה הפיזית. יש תחושה שהנבחרת של זלטקו דאליץ' התחילה מצוין, אבל דווקא בשלבי הנוקאאוט היא לא מוצאת את הנוסחא הנכונה. האם לשחק 4-3-3 עם ברוזוביץ מאחורי לוקה מודריץ ואיבן ראקיטיץ בקישור או לוותר עליו תמורת חלוץ. אכן דילמה.

כדי להיות מסוכנים נגד שלושת הבלמים האנגלים, מודריץ', פרישיץ' וראקיטיץ' יצטרכו לחפש הרבה יותר תנועות לעומק לרחבה ולסכן את השער. זה היה מאוד חסר במשחק מול רוסיה. מצד שני, היא תצטרך להתכונן לנייחים של האנגלים. לדעתי' תהיה השפעה עצומה לשליטה של מודריץ וראקיטיץ החכמים והניידים בקצב המשחק ובהצטרפות לרחבה לעומת דלה עלי, סטרלינג ולינגארד שיצטרכו לעשות את זה בצד השני כדי לנצל את תשומת לב הבלמים על הארי קיין. כך או כך מי שתגיע לגמר תעשה הסטוריה.